Connect with us

ספורט

אדפטיישן: שם המשחק בבועה של ה-NBA

Published

on

היתרון של שחקנים חכמים שיכולים לעשות את ההתאמות האלה בזמן אמת על המגרש, בדומה לג'יימס וראז'ון רונדו בלייקרס, אף פעם לא היה משמעותי יותר

אחד הדברים שבולטים בפלייאוף הזה, בדומה לקודמים, הוא היכולת של קבוצות להתאים את עצמן ליריבות ולנצח משחקים. פרנק ווגל מהלייקרס הגדיר את ההגנה של הקבוצה שלו ככוכב השלישי לצד לברון ג'יימס ואנטוני דיוויס. זאת נחשבת כקלישאה של מאמנים (ואכן קלישאה ברמה מסוימת), אבל זאת הזדמנות להעריך משהו שלא רואים בעונה הסדירה: יכולת ההתאמה של קבוצות לאחרות.

כך למשל הלייקרס הפסידו פעמיים את המשחק הראשון וניצחו את 3 או 4 הבאים אחריו, כשנשאר המשחק החמישי נגד הרוקטס. מאז תחילת פלייאוף 2018 לברון ניצח משחק ראשון בודד (6 סדרות), כשאותה סדרה נגמרה ב-4-0. הם הצליחו להגביל את הרוקטס ל-30 ו-33 במשחקים השלישי והרביעי ולהגיע למצבי זריקה הרבה יותר טובים של ג'יימס ודיוויס.

אנחנו רואים מגמה דומה לזאת בכל הליגה. בשנים הקודמות נקודת החלפת הביתיות נחשבה לנקודת המפנה בסדרה, כשקבוצות חזרו מ-2-0 ל-2-2 בעזרת תמיכת הקהל הביתי. בבועה זה כמעט ולא השפיע, כי אין קהל: בסדרה בין הראפטורס לסלטיקס כל קבוצה ניצחה את שלושת המשחקים הראשונים במשחק שנחשב למשחק הביתי של הקבוצה השנייה. במקום שבו אין את אותה ביתיות ההשפעה של המאמנים והיכולת של הקבוצה לצאת ממשברים רק עלתה.

מיאמי, למשל, מצטיינת בזה: היכולת של ג'ימי באטלר להיות פסיבי לפרקים ולהשתלט על משחקים צמודים ב-2-3 דקות איכותיות בהן הוא לוקח את המשחק על עצמו הובילו את ההיט לגמר המזרח בקמפיין פלייאוף מוצלח במיוחד. היכולת שלהם להגיב לשינויים בהגנה, למשל אחרי הפציעה של יאניס אנדטקומפו או הדקות המוצלחות של באם אדביו על מלקולם ברוגדון בסיבוב הראשון. זה מושפע גם מהמאמן עצמו וגם מהשחקנים שיכולים להוציא לפועל מספר סגנונות שונים בהגנה או בהתקפה – טורונטו ובוסטון עשו את זה היטב לאורך שני הסוויפים בסיבוב הראשון או בסדרה המצויינת ביניהם בסיבוב השני.

העומק ההגנתי: אין שחקנים להחביא

היתרון של שחקנים חכמים שיכולים לעשות את ההתאמות האלה בזמן אמת על המגרש, בדומה לג'יימס וראז'ון רונדו בלייקרס, אף פעם לא היה משמעותי יותר. הוא בלט במיוחד נגד ראסל ווסטברוק והנטייה של הרוקטס ללכת "ראש בקיר" עם מהלכים שעבדו בעונה הסדירה ולא בפלייאוף, בלי יכולת להגיב בזמן. מיאמי הצליחה לעשות את זה עם חסימות טובות של הגארדים, מיס-מאץ' שהקשה על ההגנה המסודרת של מילווקי, בזמן שאוקלהומה עשתה משהו דומה והייתה מרחק דקה אחרונה מסויטת מניצחון על קבוצה טובה יותר במשחק השביעי.

נקודה חשובה נוספת ביכולת של הקבוצות האלה להתאים את עצמן היא העומק ההגנתי: באף אחת מהקבוצות שהגיעו לגמר אזורי או לסדרה צמודה בסיבוב השני, אחרי שהלייקרס הדיחה את יוסטון, אין שחקנים שאי אפשר להחביא בהגנה – גוראן דראגיץ' וקמבה ווקר לא שומרים טובים אבל עשו עבודה טובה נגד השחקנים עליהם התבקשו לשמור בפלייאוף. הסנטרים הכבדים של הלייקרס למשל שיחקו 6:37 דקות בשני המשחקים האחרונים נגד יוסטון הנמוכה כשגם הם וגם הקליפרס יכולות להרשות לעצמן להשאיר שחקני רוטציה חשובים על הספסל ובמקביל להמשיך להוציא לפועל כדורסל ברמה גבוהה. הן מספיק גמישות בשביל לצאת מהפינות שראינו אותם יוצאים מהן במשחקים הקודמים.

זאת לא מגמה שהתחילה היום ושהדברים היו יכולים להראות אחרת אם הכדורים לא היו נכנסים בחלק מהסדרות, בפרט זאת בין הסלטיקס לראפטורס, אבל ההיט, הלייקרס ובמידה מסוימת גם הקליפרס היו הרבה יותר דומיננטיות עד עכשיו בפלייאוף. זה יותר מיום טוב או רע מחוץ לקשת או בעית עבירות, אלא דומיננטיות יחסית נגד קבוצות טובות (מילווקי, דאלאס, דנבר, יוסטון, אינדיאנה ופורטלנד) בהגנה ובהתקפה. היכולת הזאת להוציא 100% מהסופר-סטארים בכל מצב ולהאט את אלו של הקבוצה השנייה מנצחת משחקים, ובבועה אנחנו רואים שזה יותר חשוב מהשיטה במשך העונות.

החולשה של חד-מימדיות

העדר הביתיות משפיע על קבוצות שהתבססו על שיטה קבועה לאורך העונה ואיבדו את יתרון הביתיות עליו משחקים ב-82 המשחקים הראשונים. לכן מאמני עונה סדירה מצויינים כמו נייט מקמילן ובילי דונובן הלכו הביתה, ויכול להיות שגם מייק בודנהולזר ומייק ד'אנטוני יצטרפו אליהם. משפט מפורסם של דריימונד גרין אומר שיש שחקנים של 82 משחקים וכאלה של 16 משחקים (הפלייאוף), ויכול להיות שהפלייאוף המצויין שיש באורלנדו מכניס את המאמנים לאותה משוואה. חד-מימדיות של קבוצות היא אחת החולשות הגדולות ביותר באן.בי.איי.

קבוצות יחפשו פחות דווין קייסי ויותר ניק נרס, מאמן העונה של טורונטו: התאמה לסיטואציה ואלתור בין משחקים על חשבון מערכת שמצליחה בהגנה ובהתקפה. מילווקי למשל הייתה אחת הקבוצות היעילות בהיסטוריה של הכדורסל, אבל לא הייתה שם תוכנית ב' למקרה בו סוגרים בהצלחה את הצבע לחדירות של יאניס. בין אם זה שיפור הקליעה של יאניס או מהלכים בהם הוא מתפקד כפינישר ולא כמי שמוביל את הכדור פנימה לצבע הצפוף, וזה נגמר ב-4:1 בסיבוב השני. ארבעת הפיינליסטיות יכולות להחליף על כל שחקן, לשלוח דאבל-טים, לסגור את הצבע או ללחוץ על כל המגרש ולעשות את זה מעולה. השלב הבא באן.בי.איי יהיה הניסיון לבנות קבוצות שמסוגלות לעשות את זה, גם אם ינצחו פחות בעונה הסדירה.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

ספורט

הו הא, מי זה בא, הנשיא הבא?

Published

on

נכון לספטמבר 2020, לברון ג'יימס עדיין לא הודיע על ריצה לנשיאות ארצות הברית * בימים אלה הוא מרוכז בטיפוח המורשת שלו ב-NBA, ובמטרה לזכות עם הלייקרס באליפות הרביעית שלו * אבל הרחשים סביב האפשרות שירוץ לנשיאות במועד מאוחר יותר חגים סביבו יותר מתמיד

"כשאני מסתכל על המירוץ לנשיאות השנה, זה ברור שיש רק אדם אחד שבאמת מבין את הקשיים בחייו של ילד מאקרון, אוהיו, שנולד לעוני. כשאני חושב על המדיניות הדרושה, על הצעדים שצריך לנקוט, הבחירה היא ברורה", כתב לברון ג'יימס. זהו לא ציטוט מהעתיד. הוא לא לקוח מתוך חלומות הלילה של אוהדיו, או מהסיוטים של דונלד טראמפ. המשפט הזה באמת נכתב על ידי ג'יימס, בקמפיין בחירות בו השתתף.

נכון לספטמבר 2020, לברון ג'יימס עדיין לא הודיע על ריצה לנשיאות ארצות הברית. על פי הערכות, ולדבריו, לא תצא הודעה כזאת בעתיד הנראה לעין. בימים אלה הוא מרוכז בטיפוח המורשת שלו ב-NBA, ובמטרה לזכות עם הלייקרס באליפות הרביעית שלו, ומבחינתו גם לא האחרונה. אבל הרחשים סביב האפשרות שירוץ לנשיאות (במועד מאוחר יותר), הסמויים והגלויים, חגים סביבו תמיד – וביתר שאת מאז 2016: השנה בה השתתף בכנס הבחירות של הילארי קלינטון באוהיו, והאמין שהיא האדם "שבאמת מבין את הקשיים בחייו של ילד מאקרון", עיר הולדתו. השנה בה טראמפ שינה את אמריקה. השנה בה ג'יימס המשיך בסירובו "לשתוק ולכדרר", וכך הפך לאחד מאויביו המרים של הנשיא.

בבחירות הקרובות, כוכב ה-NBA הגדול של העשור הנוכחי הבהיר שיתמוך בג'ו ביידן, מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. ניתן להניח שהוא יעשה זאת כמו מצביעים רבים אחרים – בלי חשק יוצא דופן, בלי אש יוקדת בעיניו, אבל עם מטרה אחת: להוציא את טראמפ מהבית הלבן. יחד עם שחקנים נוספים, ובעצת הנשיא לשעבר וחברו ברק אובמה, ג'יימס ניצל את מחאת ה- Black Lives Matter וחרם המשחקים כדי להבטיח שפרויקט אקטיביסטי נוסף שלו – More Than a Vote, שבעיקרו מעודד הצבעה בקרב מצביעים שחורים – יקבל את התמיכה של ה-NBA, שתתיר בין היתר שימוש באולמות שלה כמרכזי הצבעה, כולל הסטייפלס סנטר בדאון טאון לוס אנג'לס. אבל אחרי כל אחת מהאמירות, התרומות, המחאות והמעורבויות החברתיות שלו, מתחזקת שאלה אחת: האם קינג ג'יימס ירוץ, יום אחד, לנשיאות ארצות הברית?

"הסיפור הזה מעניין, ולא כל כך מופרך", טוען בראיון ל"הארץ" ישראל ויסמל-מנור, חוקר פוליטיקה אמריקאית מבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, שמציין דוגמאות עבר של ספורטאים שרצו לתפקיד פוליטי – ובראשם ביל בראדלי, חבר היכל התהילה של ה-NBA, שהתמודד על מועמדות מטעם המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בשנת 2000. "לברון ג'יימס עשה כמה צעדים לא רעים בכלל כדי להתברג בפוליטיקה. ובניגוד לישראל, במפלגות בארצות הברית הוא לא נדרש לעבודה פנים-מפלגתית כל כך סיזיפית. אם הוא מותג בפני עצמו הוא יכול לצפצף על המפלגה ולהפוך לכוח מרכזי בזכות הפופולריות שלו", הוא מסביר, אך קובע: "גם לברון ג'יימס לא יכול להגיע בקפיצה אחת היישר לנשיאות", הוא אומר, "הוא יתבקש לרכוש ניסיון כמי ששירת במשרה ציבורית, 'לשלם מס' של עשייה".

אם כן, המסלול הכדאי ביותר עבור ג'יימס יתפרש על פני העשור הקרוב – כשאחרי הפרישה הוא יתמקד לזמן קצר בפעילות ציבורית, לאו דווקא בממשל, ולאחר מכן יתמודד לתפקיד סנאטור של מדינת אוהיו – כמבוא לקראת היעד האמיתי, כמובן. "הציבור, אפילו יותר ממנו, צריך לעבור תהליך נפשי – אנשים רואים את לברון ג'יימס עם גופייה, וצריך לסייע להם לעשות המעבר ללברון ג'יימס עם חליפה", אומר ויסמל-מנור, "הוא צריך לבנות מנגנון כדי להתמודד – זה דורש משרדים, הרבה עסקאות אפלות בחדרים צדדיים, הרבה ברביקיו עם תושבים מקומיים, וכמובן, מגורים במדינה שבה הוא מתמודד. אם הוא ירוץ בהצלחה באוהיו – שהיא לא רק מולדתו אלא גם מדינה מתנדנדת ולכן חשובה מאוד – הוא יעשה לעצמו שירות מצוין להמשך. אבל בתפקיד בכיר יותר, כמועמד לנשיאות, מתמודדים עתידיים כמו אלכסנדריה אוקסיו-קורטז לא יפנו את הדרך רק בגלל שמדובר בלברון ג'יימס".

מאופרה ווינפרי ועד קיד רוק

אין הכרח שהדרך לבית הלבן מבחינתו של ג'יימס תעבור במשרה ציבורית – הרי הנשיא המכהן לא עבר בדרך הזו – אך בכל מקרה, בשלב זה, המתמודדים העתידיים יכולים לישון בשקט. במבט סקפטי, לברון ג'יימס הוא בסך הכל שם נוסף ברשימת הסלבריטאים שיועדו לתפקיד מנהיג העולם החופשי ולא עשו זאת (עדיין, עדיין) – מאופרה ווינפרי ועד קיד רוק. למען האמת, הוא אפילו לא הנציג היחיד מה-NBA.

"אני אוהב אותו, צריך לעמוד מאחורי כל מלה שלו. גרג פופוביץ' צריך לרוץ לנשיאות, הוא לגמרי צריך", אמר דמאר דרוזן ל"ספורטסנט" ב-2017, וכך הצטרף לתמיכה של קווין גארנט, סטף קרי וסטיב קר, מאמן גולדן סטייט ובן טיפוחיו של פופוביץ', שהצהיר: "אני אצביע לו, בלי צחוק". פופוביץ', היום בן 77, הציע – עם צחוק – לרוץ בתור סגן הנשיא של קר. קמפיינים חבריים דומים נערכו גם לדוויין ג'ונסון, "דה רוק", שכבר עבר מטמורפוזה אחת מכוכב WWE לאחד משחקני הקולנוע הרווחיים ביותר בהוליווד, ואף הצהיר ב-2017 כי הוא "שוקל את האפשרות".

ובכל זאת, נדמה שמועמדותו של לברון ג'יימס בעתיד נשמעת סבירה ביחס לאחרות. "ההבדל בינו לבין ידוענים אחרים, נעוץ בכך שהוא לא דוחף את עצמו לכל סוגיה", ניתחה איימי קוך, יועצת אסטרטגית במחנה הרפובליקני, בריאיון ל"רויטרס", "כך הוא ביסס את עצמו בפני אנשים כדמות אמינה שנמצאת בשליטה". האפשרות נדמית ממשית עוד יותר ככל שהפעילות החברתית שלו נמשכת, ככל שטראמפ מצייץ נגדו, ככל שמקורבים לו מדליפים לתקשורת דעות כמו "זאת תוכנית ממשית, אבל עדיין לא מטרה" – ובמיוחד לאחר שהוא עצמו אמר בריאיון ל-CNN כי "אם לא יהיה מי שיתמודד מול טראמפ, אתמודד בעצמי".

ויש סיבה נוספת לדמיין אפשרות ממשית שירוץ בעתיד לנשיאות. עם אליפות רביעית או בלעדיה, לברון ג'יימס כבר חקוק היטב בהר ראשמור של גדולי ה-NBA; עם זאת, קשה למצוא את מי שיעניק לו את התואר האולטימטיבי GOAT – Greatest of All Time – על פני מייקל ג'ורדן, קארים עבדול-ג'באר ואחרים. גם בכל הנוגע לאקטיביזם הוא לעולם לא יתעלה על המאבק הנון-קונפורמיסטי והעיקש של מוחמד עלי נגד גיוסו במחאה על המלחמה בווייטנאם, ואולי אפילו לא על כריעת הברך שהנהיג קולין קאפרניק, קוורטרבק עם עבר ספורטיבי לא-מפואר שהפך לפנים של המחאה בספורט האמריקאי מאז 2016. ייתכן איפוא שאם "ייקח את הכישרון שלו" למקום שאף ספורטאי לא משל בו – הבית הלבן – הוא יתבסס בתור תקדים היסטורי, בתור סיפור אגדה שאין שני שלו. GOAT בקטגוריה משלו.

בכל הנוגע לפוליטיקה, יש מי שמוכנים להישבע שהוא עשוי להיות יחיד בדורו. להיות מי ששובר את מסך הברזל בין אמריקה הראשונה לאמריקה השנייה, ולזכות באהדה חוצת מפלגות. עם זאת, נבו טוען כי דווקא ההפך הוא הנכון. "התדמית של ג'יימס היא מאוד אופוזיציונית – הוא תמיד הזועף, הבוטה. זה מהלך קסם על קבוצות מסוימות באוכלוסייה, אבל יוצר אנטגוניזם בקרב לבנים ימנים וחלק גדול ממעמד הביניים גם כן לא אוהב את זה", הוא אומר, "צריך להבין, גם בהקשר של עידוד ההצבעה שהוא מנהיג היום – בארה"ב המשוסעת, אם מדרבנים שחורים להצביע, גם לבנים ייצאו כתגובת נגד".

מי הכדורסלן הגדול בהיסטוריה

ויסמל-מנור סבור שללברון ג'יימס יש דרך נוספת לפנות לקהל רחב, דרך האתוס האמריקאי. "כל אחד חולם להיות לברון ג'יימס הבא, האופרה ווינפרי הבאה, ואף אחד מהם לא רוצה שהממשל ייקח ממנו את הכסף שהוא עבד בשבילו קשה", הוא מסביר, "כדי להצליח, לברון ג'יימס צריך לגלם את הקפיטליסט שבו. הוא צריך להתבסס באגף הפרו-ביזנס של המפלגה הדמוקרטית, ולא בשמאל הפרוגרסיבי, כדי להצטייר כמי שתומך בחלום האמריקאי. כך הוא ייצור דמות נכונה מבחינה פוליטית, שיכולה למשוך רפובליקנים מתונים".

נדמה שרפובליקני אחד כבר נהפך אובססיבי כלפיו, ומביא תועלת רבה – לפופולריות לה זוכה לברון, ואולי גם להחלטה העתידית להנהיג. אחרי שקיים ב-CNN את הריאיון הפוליטי הבולט ביותר שלו, כמעט בלי מלה על כדורסל, טראמפ מיהר לצייץ: "לברון ג'יימס התראיין עכשיו אצל האדם המטומטם ביותר בטלוויזיה, דון למון. הוא גרם ללברון להישמע חכם, וזה דבר לא קל". הנשיא בוטה כתמיד, אבל ייתכן ששלוש המלים האחרונות של הציוץ הזה היו המתגרות ביותר: "I Like Mike!" – אליל הכדורסל הבלתי מעורער, אבל גם האיש שסירב לנקוט עמדה פוליטית כשזו נדרשה ממנו, ולכן טראמפ כה מחבב אותו ("מייקל היה לא-פוליטי", התגאה בו בעבר).

על פי דיווחים בארה"ב, ג'ורדן הסיר את סירובו להפקת סדרת הדוקו "הריקוד האחרון" אחרי שצפה בלברון ג'יימס משיג את האליפות השלישית שלו. אחרי שידור הסדרה, לברון הילל את ג'ורדן אך סירב שוב ושוב לומר מי הכדורסלן הגדול בהיסטוריה. פרשנים בכירים סבורים כי הסדרה הוסיפה לחץ על כתפיו של לברון, שמשוכנע שגם בגיל 35 השושלת שלו יכולה לקרוא תיגר על העידן של ג'ורדן; ואם זה לא יקרה על הפארקט, זה יקרה במקום אחר. מי יודע, אולי אפילו בבית צחור בלבה של וושינגטון הבירה.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות