Connect with us

מצב הרוח

אבודים ברמת גן / מצב הרוח עם יאיר ניצני

Published

on

יום ההופעה של הרולינג סטונס היה חם בצורה קיצונית. התכנון היה להגיע לפארק עם הגברת הראשונה של הרוק, ומייד בתום ההופעה לומר לה שלום ולטוס לאולפני גלי צה"ל, משימה לא פשוטה…

DSC_7084-2-1024x649

לא פעם שואלים אותי אם מה שאני כותב כאן הוא אמיתי או המצאה. ובכן, הרוב מדויק. הבסיס אמיתי והדברים קרו. לפעמים אני מגזים קצת, טיפה'לה, מעגל פינות כדי שיהיה לכם מעניין ומשעשע. ולמרות זאת, נשבע לכם בסבתי המנוחה, שהסיפור שאתם עומדים לקרוא, דמיוני ומופרע ככל שייראה לכם, קרה לי מילה במילה.

יום ההופעה של הרולינג סטונס היה חם בצורה קיצונית. התכנון היה להגיע לפארק עם הגברת הראשונה של הרוק, ומייד בתום ההופעה לומר לה שלום ולטוס לאולפני גלי צה"ל. שם, בדיוק בחצות, היתה אמורה להתחיל תוכנית ספיישל עם עילי בוטנר ומוסיקאים נוספים, שבה גם אני מתארח. משימה לא פשוטה.

מתוך ראיית הנולד ביקשתי מחבר את הקטנוע שלו. התכנון היה להגיע הכי קרוב לפארק, ובסוף ההופעה לקפוץ עליו, והופ – לנסוע ליפו, לתוכנית בגלי צה"ל

כל מי שהיה פעם במופע גדול בפארק יודע שארבעים אלף איש שמשתחררים בבת אחת זה מחזה שמזכיר את יציאת מצרים. נשים, זקנים וטף מתגלגלים בכבדות, האוטו נמצא בחניון במרחק עשרים דקות הליכה, והפקקים ביציאה מבאסים. מוניות אין, האוטובוסים מלאים, ורכבת כנראה שיש, אבל אף אחד לא יודע בדיוק איפה ומתי.

מתוך ראיית הנולד טילפנתי לחבר טוב וביקשתי ממנו את הקטנוע שלו. תיכננתי להגיע עם הקטנוע הכי קרוב לפארק, ובסוף ההופעה לקפוץ עליו – והופ, רבע שעה אני ביפו. כלום זמן.

בשעתיים שעד המופע הכל תיקתק כמו שעון. לקחתי את הקטנוע והגעתי איתו לרמת גן שמח וטוב לב. להפתעתי גיליתי שכל הכניסות לחניוני האיצטדיון חסומות ומאובטחות. לחנות על המדרכה אסור, ומכיוון שאני על דו־גלגלי, המשכתי להקיף את המתחם בניסיון למצוא פרצה כלשהי. ליד בית הצנחן בשיכון ותיקים עליתי על שביל עפר, שנראה כאילו הוא מוביל לאזור הפארק.

בעודי מתקדם לאיטי, פגשתי את אשתי צועדת עם חברה. בחושיה המחודדים היא כנראה הרגישה שהערב כדאי להתרחק ממני וללכת עם החברה הטובה. אוהו, כמה שהיא צדקה.

ניפנפתי לה לשלום והמשכתי לנסוע כשמסביבי יותר ויותר צמחייה וקני סוף שעל גדות הירקון. ככל שנקף הזמן הצמחייה הלכה והתעבתה, קולות משונים של חיות יער הידהדו בין העצים, וההרגשה היתה שהגעתי לאמזונס. אני מכיר את הירקון הרבה שנים, אבל מעולם לא הגעתי לנקודה שבה הייתי כעת. דד אנד. סוף הדרך.

מולי היה גרם מדרגות צר, מימיני גדר גבוהה ומשמאלי מדרון תלול, שמסתיים במימי הירקון. להתקדם לא יכולתי, וגם לא להסתובב, כי המקום היה צר מדי לקטנוע. משום מה נזכרתי באימרה המפורסמת "אבן שזורק טיפש אחד לבאר, אלף חכמים לא יוכלו להוציא", והבנתי מייד מה תפקידי בפתגם.

כאילו כדי לחזק את תחושתי, קיבלתי טלפון מאשתי ששאלה לאן לכל הרוחות נסעתי. הסברתי לה שזה זמן ממש גרוע לדבר, שאני תקוע ושאחזור אליה. העמדתי את הקטנוע על הג׳ק וניסיתי לחשוב בקור רוח. כיוון שיחידה 669 כבר נמצאת כנראה בהופעה ולא תבוא לחלץ אותי, הדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא לנסות לגרור את הקטנוע לאחור. נכון שהוא כבד, אבל לגבר חסון ומסוקס שכמותי לא צריכה להיות בעיה.

ובכן, טעיתי. זה היה בלתי אפשרי.

בשיא המאמץ איבדתי שליטה על הקטנוע, והוא נפל לי לכיוון הירקון, תוך כדי שהוא מגלח לי את הרגל במה שנראה כמו שיטה חדשה של אפילציה. כבר ראיתי אותו גולש מהמיני־צוק אל תוך מימי האמזונס הירוקים, אבל אז הוא נעצר במפתיע, סנטימטרים ספורים לפני.

הייתי בשוק. להרים את הדבר הזה אי אפשר,
חושך מצרים, מסביבי אין נפש חיה, אני עומד במעבה היער, במקום שבו כף רגלו של האדם הלבן והשמנמן מעולם לא דרכה, עצוב, מדוכא וחסר אונים, בבגדי חג לבנים שהפכו לסמרטוטים, ונושא עיניי אל ההרים: מאין יבוא עזרי?

טילפנתי לבעל הקטנוע. הסברתי לו שאני תקוע, ותהיתי שמא יש לו שירות גרירה. מאוחר יותר הוא סיפר לי: "נשמעת היסטרי לגמרי, הייתי בטוח שאתה עומד למות מטביעה בירקון או מהתקף לב". לדעתי הוא הגזים. היסטרי, עלק. כולה התקף פאניקה קטן.

שירות גרירה הוא לא היה יכול להציע, אבל הוא הרגיע אותי ואמר שהעיקר שאני בסדר. הגעתי למסקנה שאין שום דבר שאני יכול לעשות כרגע, ואם אני לא רוצה להפסיד את ההופעה, כדאי שאתחיל לזוז. כיסיתי את הקטנוע בענפים, כמו שראיתי בסרטים על מלחמת וייטנאם, וזחלתי החוצה מהשיחים כמו רמבו.

מרחוק שמעתי את רמי פורטיס מסביר לקהל שאין קץ לילדוּת, ואז עלה שוקי וייס לברך. עברתי לריצה קלה, ואחרי כמה דקות שנראו כמו נצח נכנסתי, מחרחר, בשערי שער 13. הסטונס בדיוק עלו לבמה.

בפוקס מדהים מצאתי את אשתי וסיפרתי לה את הקורות אותי. היא חייכה בהבנה. כנראה בגלל הווליום, היא לא שמעה כלום. הלהקה היתה מקסימה וההופעה היתה טובה. מיק ג'אגר קיפץ כמו נער ולא נח לרגע, ולחשוב שהוא, פואד ורובי ריבלין כמעט בני אותו גיל… הבנאדם הוא סבא רבא ומתפתל כמו ברבאבא. לא יודע מה איתכם, אבל אני לא הייתי מבקש ממנו לעשות בייביסיטר על הנכדים. לך תדע איזה סיפורים הוא יספר להם לפני השינה.

אחרי המופע הצלחתי לתפוס מונית לגלי צה"ל, והתוכנית זרמה יפה. הגעתי הביתה בשתיים וחצי בלילה, רצוץ ותשוש, ואחרי שינה טרופה קפצתי מהמיטה וטסתי עם האוטו למקום האירוע. להפתעתי, לא רק שהקטנוע היה שם, אלא שמישהו אף הרים אותו והעמיד אותו על רגליו.

טילפנתי לכמה חברות גרירה, ואחת האמינה לסיפורי ההזוי שלי וניאותה לשלוח אלי עזרה. כוח החילוץ הגיע לנקודת המפגש ויחד יצאנו לטייל לאורך גדות הירקון. כשהגענו למקום הוא אמר לי שאני אמיץ מאוד. הודיתי לו על המחמאה ועניתי שאני מעדיף להיות מציאותי. "קְרא לי טיפש", ביקשתי.

בכוחות משותפים הצלחנו להוביל את הקטנוע אל הכביש, ומשם כבר הסתדרתי בעצמי.

בלילה חלמתי שאני שוב עומד חסר אונים בסבך, ומיק ג'אגר בא לעזור לי ושר לי "You Cant Always Get What You Want". הוא טינף חופשי על ג'ון לנון ואמר שיפה הנפש הזה עם העיגולדים בחיים לא היה בא לתת יד. אמרתי לו שלא יפה ללכלך על קולגות, אבל בתוך תוכי ידעתי שהוא צודק.

 

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

חג וחלילה

Published

on

סוף-סוף אנחנו יוצאים מהתקופה שבה כולנו שכחנו מה עשינו ובמסגרת איזה חג

השבועות האחרונים, שהיו מלאים כרימון בחגים ובערבי חג והתנהלו תחת המוטו "לכל שבתון יש מוצאי שבתון", למרות שלא ברור בדיוק מתי זה, היו אינטנסיביים ביותר.

אחד הקשיים הבולטים של התקופה הוא הקושי להתמצא ביומן. מייד בתום ראש השנה אתה מותקף בסופי שבוע שהוצאו מהקשרם ומופיעים באמצע השבוע, ואין לך מושג איזה יום היום ומתי הסופר כבר יהיה פתוח כדי שתוכל לקנות מצרכים לארוחת חג, רק לא ברור לגמרי איזה חג.

זו התקופה היחידה בשנה שבה אדם מעלעל בלוח השנה העברי, וגם אז הוא לא מבין אם זה ערב חג, מוצאי חג, איסרו חג (מה בדיוק אסור שם?), שמיני עצרת או תשיעי עצירות. נראה שחז"לינו, שהמציאו את כל המסורות המשונות, בכלל רצו להתל בנו.

הם הבינו שלקראת סוף סוכות כולנו כבר הלומי חג ואין לנו מושג מה קורה סביבנו ואיזה יום היום, והחליטו להמציא כל מיני מנהגים משעשעים לסובב תרנגולת מעל הראש, לשלם אלפי שקלים על גרסה לא טעימה של לימון, או לתקוע תפוח על דגל – ולראות אם נזרום עם זה או שנשים לב שמסתלבטים עלינו. אני מודה שעד היום לא לגמרי ברור לי מה ההבדל בין שמחת תורה לשמחת בית השואבה, ואם יכול להיות שהאירוע השני הוא המצאת תוכן שיווקי של חברת שואבי אבק.

בדיוק כמו עם ממשלת מעבר, שלא מצליחה להוציא לפועל שום תוכנית משמעותית, בתקופת המעבר שבין תחילת החופש הגדול לסוף החגים אין לישראלי הממוצע שום טעם להתחיל פרויקט בעבודה, דיאטה או תוכנית אימונים. ממילא יגיעו עוד חג או ארוחת חג והכל ייעצר. החגים וחופשותיהם הם תקופה מעייפת במיוחד, שבסיומה כל אדם נורמלי מייחל רק לדבר אחד: חופשה נוספת, שתאפשר לו לנוח מהחופשות.

ימי חול המועד נקראים כך כי הם מועדים לפורענות. הכבישים מוצפים באנשים שעושים את דרכם לכנרת כשעל גג המכונית שלהם מזרנים, גלשנים, רהיטים ומנגלים בכמות שבקושי היתה נכנסת בסמי-טריילר. משפחות שלמות נוסעות לכל מיני פסטיבלים עם שמות אקזוטיים, כמו פסטיבל הגבינות והדיזנטריה, פסטיבל הגרוב והמנדבושקס, הפסטיבל להצגות ילדים ועראק, או פסטיבל "מיונז בים האדום".

בניגוד לשגרה המסודרת, שבה הילדים מאוחסנים במשך היום במוסדות החינוך בזמן שאתה מבלה בעבודה ודואג לחזור משם בדיוק כשהם סיימו אמבטיות, בחגים אתה עסוק עד מעל לראש בלהאכיל את כולם, להעסיק ולשעשע אותם כאילו היית שף דה וילאג' בקלאב מד. הילדים, שביום רגיל לעולם לא קמים לפני עשרים לשמונה (וגם זה אחרי שנאלצת להשתמש בשוקר חשמלי), מקפידים בימי החג על השכמה בשש ופתיחת היום בשאלות "מה יש לאכול?" ו"מה עושים היום?", שכמו יהודי טוב אתה משיב עליהן בשאלה אחרת: "מה עשיתי רע שזה מגיע לי?"

הסבים, שכבר הבינו שתנסה להפיל עליהם את הנכדים כדי לטוס עם האישה לשארם, הקדימו תרופה למכה ודאגו לנסוע בתחילת החגים להמר בבורגס, כך שבזמן שאתה שורף את החופשה על הסעת הילד לחוג סליים, הם שורפים לך את הירושה.

עבודות הבית הלא נגמרות והחיכוך האינסופי עם הילדים מסוכנים לזוגיות. במקום להתפנות לאהבה ולטיפוח הקשר, אתה עסוק בוויכוח אצל מי עושים איזה ערב חג, מי יפנה את השולחן, מי יכבס, מי יגהץ, מי יבדר את בני הבית, ומי אשם בכך שהילדים האלה, שמתלוננים כל הזמן, לא עוזרים בכלום. לכן כנראה הומצאה הסוכה. כבר בימי קדם, אחרי ריב זוגי, שלחה שרה את אברהם לישון על הספה בסוכה, מנהג שמתקיים עד עצם היום הזה.

בבניית הסוכה, מצופה מהגבר הישראלי להפגין יכולות בנייה והנדסה מרשימות. אתה, שהפטיש היחיד שעשית בו שימוש במהלך השנה היה פטיש פלסטיק ביום העצמאות, והפעולה הטכנית המסובכת ביותר שאתה מסוגל לבצע היא תפעול שלט טלוויזיה תוך כדי פיצוח גרעינים, נאלץ להפגין כישורי בנייה של מהנדס שלד סיני.

פעם בשנה מצופה ממך להפוך לבוב הבנאי ולהקים קונסטרוקציה הנדסית, שאמורה לארח ארוחת ערב של בני משפחתך האהובים פלוס אורחים עם ילדים שנתקעים בקירות שלה עם אופניים. בנוסף, בניית הסוכה מאלצת אותך, אדם נורמטיבי ושומר חוק בדרך כלל, לבצע לאור יום ולעיני ילדיך ההמומים גניבת סכך מעצי דקל עירוניים וגרירתו ברחבי העיר.

בד בבד עם הפגנת הגבריות הזאת, אתה שביום חול מוכר כאדם נטול סטייל, שהתאמת הצבעים שלו היא ברמה של סטיבי וונדר – צריך פתאום לקשט את הסוכה ומוצא את עצמך גוזר שרשראות של ניירות צבעוניים ומנסה לעשות אוריגמי בצורת יונה. הכל כמובן למען הילדים, שיגמלו לך על העבודה הקשה בכך שבמקרה הטוב יסכימו לאכול ארוחה אחת בסוכה, שבמהלכה יתלוננו שהתקרה עקומה, יש זבובים ואין שקע
למטען של הסלולרי.

מבחינתם, אתה והמסורת הטרנטה שלך, והמנהגים המשונים שהבאת מהתקופה שעלית ביציאת מצרים, מעניינים הרבה פחות מהלק החדש של קלואי קרדשיאן. אתה אמנם בטוח שכבל החשמל שהורדת מהדירה כדי להאיר את הסוכה הוא שיא הטכנולוגיה, אבל כל עוד לא ארגנת להם וויי-פיי, מסך 50 אינץ' וקונסולה של פלייסטיישן – הם בחדר שלהם, ומבחינתם אתה יכול לשבת לבד בסוכה, לטבול אתרוג בדבש או לסובב תרנגולת עם לולב בפה מעל הראש. הם לא מבינים למה צריך להזמין אושפיזין, אם אפשר פשוט לדבר איתם בפייס-טיים או לשלוח להם סרטון בווטסאפ, והם בטוחים שהחושה המוזרה שבנית מענפים מתחת לבית היא סוג של חניה מקורה לאופניים של יום כיפור עד השנה הבאה.

הקשר היחיד של הצעירים לחג הוא בביטוי העיף לי את הסכך", שבו הם נוהגים להשתמש כדי להביע התלהבות ממשהו, בלי שהם יודעים מה זה בדיוק סכך. אולי כדי לחבר את הדור הצעיר למנהגים הישנים, כדאי להמציא ולהשריש עוד כמה ביטויים: "מה אתה מקשקש לי בערבה?", איזה נודניק זה, נשבר לי הפיטם ממנו", "פגשתי מישהי ששווה לולב", או "עזוב, יש לה פרצוף אתרוג אבל גוף ערבה".

ושיהיה לכולנו אחרי חג שמח!

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות