Bookmark and Share "/>

שבוע ישראלי

כתבות נבחרות

[adrotate banner="19"]

“לוקחים בנאדם וסוגרים אותו בכלוב ורק אז הוא מבין באמת מה זה חופש”

חיי העושר הנוחים של עו”ד רונית זיגלשטיין התהפכו כשעצרה את הג’יפ לקנות מסטיק, נסעה ברוורס ופגעה אנושות בהולכת רגל * היא נשלחה לכלא, התגרשה ממי שהיה בעלה 22 שנה, איבדה את אמה, חלתה בסרטן והחלימה * ועדיין היא משוכנעת שהכלא היה המתנה של חייה * ב-7 בספטמבר היא תרצה במרכז שפר בוודלנד הילס על הכלים שעזרו לה לשרוד ולפרוח מחדש * אסור להחמיץ!

לפני כשנתיים, לגמרי במקרה, התבקשה רונית זיגלשטיין לפתוח את סגור ליבה ולדבר על סיפור חייה במפגש נשים אינטימי אצל מי שהייתה מורתה הרוחנית באותה תקופה. מה שיועד לוידוי בן מספר דקות התארך לסיפור שארך שעתיים שבסיומו היא קיבלה הצעה: תשמעי רונית, אמרה המורה, בחודש הבא חל יום האישה הבינלאומי. אני עורכת מפגש בו כל אישה מרצה חצי שעה ובסיום מביאה הרצאה בהפתעה. אני חייבת שאת תהייה המרצה האורחת. רונית סירבה בנחרצות, והסכימה לקבל את הדין רק אחרי דברי התוכחה של המורה: “את קיבלת מתנה מאלוהים. כמי שיודעת להתנהל ככה – את לא יכולה לשמור את הסיפור שלך לעצמך, את חייבת להעביר את זה הלאה, ללמד אחרים מהתובנות שלך כדי שהן תעזור להם בחיים שלהם.

בשיחה טרנס-אטלנטית מתוודה רונית שבפעם הראשונה בה הירצתה בפני קבוצה בת 60-70 נשים היא קיבלה רגליים קרות. “היה לי פחד במה, קצת רעדתי, פיספסתי פה ושם דברים אבל הסיום היה מאוד מרגש; אנשים לא זזו ממקומם. בסוף ניגשו אלי שתי נשים והזמינו אותי הרצאות. כל הלילה קיבלתי הודעות – כמה זה היה מרגש, איך הן התחילו לחשוב על החיים שלהם, כמה הסיפור שלי נותן המון כוח”. מאז, הירצתה רונית בפני יותר מ-15 אלף ישראלים מכל גווני ושכבות האוכלוסיה. היא תגיע עם הסיפור המאוד ייחודי שלה למרכז הקהילתי שפר יום חמישי, 7 בספטמבר, לארוע שמופק בשיתוף העיתון “שבוע ישראלי”.

“למדתי במהלך השנתיים האחרונות לעמוד ולהרצות על במות גדולות, וזה מרגש כל פעם מחדש. הרציתי באחרונה בפני 900 נשים, עובדות באגף המיסוי של מדינת ישראל. ראש האגף, הגבר היחיד שנכח באולם, אמר לי בסיום שזו ההרצאה הטובה ביותר ששמע מאז ומעולם. התגובות לא מפסיקות לזרום ואנשים כותבים לי איך ההרצאות שלי שינו את חייהם”, היא אומרת.

היום היא נראית כמו שחקנית הוליוודית. חיה בתל אביב בדירה מרווחת שמשקיפה על הים, עם בן זוגה, דירקטור בכמה חברות שעוסק במיזוגים של חברות, מפקד טייסת לשעבר. יש לה שני ילדים – בנה ליאב, 28, הוא הייטקיסט, והבת ספיר, 24, שחקנית. אבל לפנישמונה שנים המציאות שלה הייתה שונה לגמרי. הצרות נחתו עליה בצרורות, בכל החזיתות, ובשיאן היא הגיעה לכלא.

רונית זיגלשטיין, 47, גדלה בפתח תקוה, בת לשני רופאים, בכורה מבין ארבעה אחים. בגיל 19 התחתנה, ויחד עם בעלה, כדורגלן לשעבר, פתחה את ‘ואייר אייר סי מובינג’, חברת שילוח בינלאומי שהעסיקה 300 עובדים ושינעה לחו”ל חפצים יקרי ערך. בהמשך החברה קרסה וכך גם הנישואים, אבל הסיפור העיקרי מתחיל בתאונה.

“פתאום שמעתי בום”

בפברואר 2007, הכל השתנה כשיצאה מביתה לסידורים בתל אביב, כשבמהלך ביצוע רוורס עם רכבה דרסה את פולה לריאה. אם לשתי בנות צעירות ועובדת במעבדה בכירה בבית החולים בילניסון. רונית: “רוורס קטן, מאוד מבוקר כשהכביש כבר מתפנה – ופתאום אני שומעת בום בשמשה האחורית. אני אומרת לעצמי, מה זה יכול להיות? אני יוצאת החוצה, מסתכלת על השמשה האחורית, רואה שהכל בסדר ואני ככה רוצה לחזור ולהמשיך לנסוע. אבל אז אני רואה שכולם עומדים ומסתכלים עליי. אני מיישרת את המבט ומזהה אישה ששרועה על הכביש, מתחילה לרוץ לכיוון שלה ובידיים ממש רועדות אני מנסה לחייג לאמבולנס ולמשטרה. אני מגיעה אליה, אני רואה שהיא בהכרה, שהיא בסדר”.

אבל פולה לריאה לא היתה בסדר. למחרת הטלפון בביתה של זיגלשטיין מצלצל ונציג מהמשטרה מבשר לה שהאישה בת ה-51 נפטרה בלילה, ושעליה להגיע לחקירה. מבלי באמת לעכל את שאירע, לעכל את שעשתה, זיגלשטיין מגיעה לתחנת המשטרה ולא מפסיקה לבכות. “את מגיעה לשם אדם נורמטיבי ואת פתאום הופכת לאחרון הפושעים”, היא משחזרת. המבט המאשים של בני המשפחה של האישה, שהגיעו לדיונים, עוד חרוט בזיכרונה. גם המבטים של האנשים מסביב בעת התאונה, כשעוד לא ידעה בכלל שפגעה בהולכת רגל. רונית: “זו תאונה שיכולה לקרות לכל אחד. הנסיעה האיטית שלי לאחור לא הייתה אמורה להסתיים במוות, אבל עם עובדות לא מתווכחים”.

רונית זיגלשטיין. הילדים בכו במושב האחורי

המשפט נמשך שלוש שנים. בפסק הדין שנתן בית המשפט העליון נגזר עליה ללכת לכלא לתקופה של עשרה חודשים. ילדיה בכו בספסל האחורי. דווקא באותן שלוש שנים מסויטות, שבהן חיה בחוסר ודאות כלכלית ואישית, החליטה להתחיל ללמוד משפטים. לימים תסיים תואר ראשון מהמכללה האקדמית בקרית אונו, ותואר שני בבר אילן. “בזמן המשפט הייתי כבר סטודנטית למשפטים. המרצים אמרו לי שאין מצב שאכנס לבית סוהר. לא נהגתי שיכורה, לא נסעתי במהירות מופרזת, לא נטשתי את הזירה”.

שבועיים לפני שנכנסה לכלא עזבה את הבית ועברה לבית אחותה שמתגוררת בישוב אורנים. “אנשים חשבו שהשתגעתי, מי עוזב את הבית בעיתוי כזה, אבל זה מה שהיה נכון לי”. “עניין של פרופורציות” היא נכנסה בשערי כלא נוה תרצה בגיל 40, שבועיים אחרי יום ההולדת. “בלילה שלפני, לא הצלחתי לישון. ניסיתי לדמיין מה יהיה. את בחוסר ודאות, אין הדרכה לפני זה. חשבתי על הילדים, הבן שלי התחיל קורס קצינים באותו יום, הבת שלי הייתה בבגרויות, הבטחתי להם ששערה מראשי לא תיפגע, גם ברמה הפיזית וגם ברמה הנפשית, כדי שלא ידאגו”.

הנעליים המצחינות שקיבלה עם כניסתה לבית הסוהר מסמלות עבורה את היכולת שפיתחה לעשות סוויץ’ בראש. נדף מהן ריח של זיעת האסירה שנעלה אותן לפניה, והן נראו לה כמו חממה של פטריות. אבל אז היא אמרה לעצמה: “אלה הנעליים שאני נכנסת אליהן עכשיו, ואלה הנעליים שאיתן אלמד לאהוב.

רונית: “כשאת נכנסת לכלא את כמו בתוך בלנדר, הכול קורה נורא מהר. כבר בכניסה, מהריח ומשקשוקי האזיקים את מבינה שאת בעולם אחר. אצל נשים אין הפרדה לקטגוריות, בין עבירות צווארון לבן לרוצחות, אצלנו כולן באותה קלחת, למעט ההפרדה בין אגף נקי מסמים ואגף של מסוממות. לפעמים שמעתי את הבנות מהאגף הזה צורחות מהקריז, ואמרתי לעצמי, ‘אלוהים, תודה שאני נמצאת במקום כל כך שקט ורגוע’.

הכול עניין של פרופורציות.

“חשבתי שאולי אם אני אכנס לכלא עייפה, אוכל לישון שם כמו שצריך, אבל גם הלילה הראשון עבר עליי ללא שינה. הייתי עם שתי רוצחות, אחת מהן דקרה את בעלה 15 פעם, ועם מישהי שלקחה כסף מהלקוחות שלה בבנק. מאז יצא לי להיות עם כל סוגי הנשים, כי בכלא כל חודשיים עושים פריש מיש, כדי לא לייצר מוקדי כוח”.

את רגע האימה הכי גדול חוויתי ביום, כשדיברתי בטלפון עם המשפחה שלי. צחקתי על משהו, והצחוק שלי לא בא לאחת האסירות בטוב. היא התחילה לצעוק עליי: ‘את צוחקת עלינו, את מוציאה דברים שקורים פה החוצה’. היא שכחה שכשאני צוחקת על מה שקורה בכלא אני צוחקת גם על עצמי, כי גם אני אסירה.תוך כמה שניות שתי חברות שלה נצמדו אליי, ככה שלא יכולתי לזוז. חסמתי את השפופרת כדי שהמשפחה לא תשמע, וסיימתי מהר את השיחה. בכלא אין סכינים, אבל יש סכינים מאולתרות, והיא בחרה בתחתית של קופסת שימורים. היא התחילה לצרוח שהיא תחתוך את הפנים היפות שלי, ושהיא כבר חתכה לפני, ואין לה בעיה לשבת בבידוד אחר כך.

“התמלאתי זיעה קרה, ומהפחד נעלם לי הקול. בדקה ה-90 נתתי צרחה, ומהשאגה שלי אסירה אחרת יצאה לעזור לי. התפתח ביניהן ויכוח, ואני ברחתי לחדר. המילה פחד קיבלה משמעות שלא הכרתי. אני מדברת על זה ונעלם לי הקול…”

“עיניים בגב”

התחברת בכלא לאסירות אחרות?

“לכל מיני . את חייבת שיהיו לך שם חברות, כי את לא יכולה להיות לבד, את בנאדם, את צריכה לדבר עם מישהו. מצד אחד את צריכה להיות נחמדה, ומצד שני אסרטיבית, אחרת ידרכו עלייך. יש איזה משחק עדין, סחר חליפין. החברה הכי טובה שלי הייתה ערבייה, היא ישבה על רצח, מאסר עולם. היה לה בעל אלים, והיא רצחה אותו בכדורים ששמה לו באוכל. במקביל השתדלתי לכער את עצמי, נתתי לשורשים לצאת, קיצרתי את השיער, אבל היו אסירות שהציעו לי נישואים. זה מובן, כל אדם צריך מגע, חיבוק. הורדתי אותן ממני, אבל אולי אם הייתי נשפטת להרבה שנים הייתי מגיעה גם לזה, מי יודע”.

יכול להיות שכדי לשרוד חסמת את עצמך רגשית?

“להפך, בכלא החושים שלי היו הכי מחודדים. את חייבת להיות ערנית, צריכה שיהיו לך עיניים בגב. השתדלתי כן להרגיש, אבל בחרתי לראות את הטוב בכל סיטואציה, כי כשאת רואה משהו טוב, אוטומטית מציף אותך רגש חיובי, מין אור כזה. כעס רק מרעיל אותך, והופך אותך שלילית. להגיד דברים רעים על מישהו ששונאים, זה כמו לשתות רעל ולצפות שמישהו אחר ימות”.

אחד מהחברים שביקרו אותה בכלא היה גיא רוזן, שהפך לימים לבן זוגה. “הכרתי אותו דרך העבודה. יום אחד הוא הגיע לכלא במפתיע. התפלאתי איך הוא הצליח להיכנס, ביקורים בכלא זה עניין שדורש תיאום מראש. הוא אמר לי שהוא חידש את רישיון עריכת הדין שלו, כי לעורכי דין מותר להיכנס מתי שהם רוצים. בגלל חיסיון עורך דין-לקוח, אף אחד גם לא יכול היה להקשיב לנו.

“מאותו יום הוא התחיל לבקר אותי פעמיים בשבוע, היה קשוב לי, הבנתי שהוא לא בא סתם, אבל לא ידעתי למה לצפות. את מדברת על אישה בכלא שנמצאת מול בנאדם מאוד מחוזר שהוא ציפור דרור. הרגשתי חוסר ודאות, אבל קלטתי שלא רק אני מצפה לפגישות, שגם הוא נתפס, ושנוצר בינינו משהו. האמת היא שחשבתי שכשאשתחרר מהכלא, אתחיל לחגוג. לא תיארתי לעצמי ששוב אהיה בזוגיות”.

במה הכלא שינה אותך?

“הצלחתי להיפטר מכל כך הרבה דברים שעיכבו אותי, לשנות דפוסי חשיבה. למדתי להעריך את הדברים הקטנים, את החופש, את החיים. לוקחים בנאדם וסוגרים אותו בכלוב, ורק אז הוא מבין באמת מה זה חופש. בכלא קיבלתי את החופש האמיתי שלי. אני לא מאחלת את זה לאף אחת, שלא תביני אותי לא נכון, אבל שם בעצם השתחררתי מהרצון לרצות את כולם, והתחלתי לחשוב מה באמת נכון לי”.

עם שחרורה חיכו לה 13 בחינות שהייתה צריכה לעשות תוך חודש אחד, כדי לסיים את התואר במשפטים יחד עם בני המחזור שלה. היא השיגה את התואר. היום זיגלשטיין מרגישה שמצאה את ייעודה: היא נותנת הרצאות, כדי לתת לאחרים תקווה לצאת ממשברים. באחת ההרצאות שבהן נכח בן זוגה, שאלה אותו מישהי, ‘תגיד, לא חשבת שאולי לא כדאי לך להכניס את הראש למיטה החולה הזאת?’, והוא ענה, ‘תראי אותה, נראה לך שמישהי כמוה הייתה מתאהבת בי אם היא לא הייתה פוגשת אותי בכלא?’

חצי שנה אחרי שחרורה, התגלו בבדיקה רפואית בגרון שלה גושים חשודים. עשרת הימים שבהם חיכתה לתוצאת הביופסיה, שנעשתה באחת מבלוטות התריס שלה, היו עשרת הימים הנוראים. “כשהתשובה התקבלה, אמרו לי שהגידול סרטני ושאני צריכה לעבור ניתוח להסרת הבלוטות, אחר כך טיפול ביוד בבידוד, ואז אצטרך לקחת כל חיי תרופות שיחליפו את תפקוד הבלוטות. חזרתי הביתה, ואמרתי לילדה שלי, ‘אנחנו צריכות לדבר’. רציתי להסביר לה שהכול יהיה בסדר ושאני אחלים מזה, אבל לא היה עם מי לדבר. היא אמרה לי: ‘אמא, שיקרת לי. כשיצאת מהכלא אמרת שיותר אף פעם לא תעזבי אותי'”.

את מקשרת בין המחלה לכלא?

“הכלא הוא מקום קשה מאוד. הצלחתי לשרוד אותו, יצאתי בריאה נפשית וגם זה משהו, אבל לתקופות טראומטיות יש השפעה. אין מה לעשות, בסוף ההצטברות של כל הדברים – הקריסה הכלכלית, מות אמי מסרטן אלים, הכלא, הדאגה לילדים – הביאה את המחלה. אבל אם כבר סרטן, אז עדיף סרטן כזה, ואם כבר לחלות בסרטן, אז לגלות את זה בזמן, כמו שאני גיליתי, לגמרי במקרה. לדעתי זה מאוד סימבולי: הסרטן שלי היה בגרון, זה כאילו משהו שהיה תקוע לי בגרון, איזו זעקה. זה החותם שהתקופה הזאת השאירה. אני כבר שש שנים אחרי, חיי ניצלו, ואני בוחרת ליהנות מכל רגע”.

קהל השומעים בהרצאתה הראשונה לא העלה על דעתו שמדובר באסירה משוחררת שסיפורה יכול בקלות לפרנס סרט הוליוודי. ערב החברה הקטן הפך לסדרת הרצאות מבוקשת ומאז אלפים ברחבי הארץ מגיעים לשמוע אותה מדברת. בעוד כשבועיים תשיק רונית ספר בהוצאה עצמית “חופשייה לחיות”, ובו תתאר גם את תגובות משפחתה והסובבים אותה על הסיפור הבלתי יאומן שלה.

רונית: “אני בטוחה שהספר יצליח מאוד ושהרבה אנשים יתחברו אליו. ואין לי ספק שאחריו יגיע הסרט. לא כאן (בארץ) אלא שם (בהוליווד)”. יהיה מעניין.

 

רונית זיגלשטיין תחשוף את סיפורה האישי המטלטל ומעורר השראה ביום חמישי, 7 בספטמבר, ב-7:30 בערב, במרכז שפר בוודלנד הילס. הארוע יהיה סולד-אאוט! מומלץ להזמין כרטיסים מראש (25 דולר) בטל’: 323-852-1202, 818-451-1201 ובאתר www.israeliamerican.org/ronit-lecture

[adrotate group="5"]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *