Bookmark and Share "/>

שבוע ישראלי

ספורט

[adrotate banner="19"]

יש אליפות! מנחם לס מסכם את משחק ההכרעה שהכתיר את מיאמי היט כאלופת האן.בי.איי

רק תחשבו מה עבר כל לברון ג’יימס ב-48 השעות האחרונות. הוא היה קרוב ביותר להפוך לבדיחה הגדולה ביותר של ה-NBA. מחר בבוקר כשהוא יתעורר בוילה שלו על שפת הים ידברו עליו כשחקן שהוא הפנים של ה-NBA. הוא התקרב קרוב ככל שאפשר למייקל ג’ורדן, והדבר היחיד שחסר לו עתה היא סטטיסטיקה.

mm3-550x415

מעניין שכל האנשים שחיו את ה-NBA כגרג פופוביץ’, מג’יק, קורט רמביס, וביל ראסל היללו אותו הערב לא רק כשחקן נפלא, אלא כצעיר שכבוד לליגת ה-NBA ששחקן ואדם כמוהו הוא נציגה החשוב והנאור ביותר. הוא היה מספיק הוגן להודות בעצמו שהוא חייב היה למזל גדול ביום שלישי כדי לעשות מה שהוא עשה ביום חמיש בערב.

מה הוא עשה? ברבע האחרון הוא נשא את כל מיאמי היט על כתפיו ולא נתן להם לוותר. הוא מחק אחת ולתמיד את כל כינויי הפחדנות וה-CHOKING שדבקו בו. הוא שיחק עם בטחון עצמי לא רגיל במשחקים כאלה כשגורל כל העונה תלוי במשחק אחד. הספארס נתנו לו ולדוויין ווייד לנצח אותם בג’אמפ שוטס? זה בדיוק מה שעשה. עוד אחזור אליו. הוא ודוויין ווייד ניצחו למיאמי את האליפות כשהם מאמתים בפעם המי יודע כמה שאליפות מנצחים הסופרסטארים.

הדבר הנפלא ששמעתי מלברון, דוויין, וכריס בוש כשהם דיברו ב-1 בלילה עם עתונאים היה ששלושתם לא חושבים אפילו על עזיבת הקבוצה. הם, שלושתם, מתכוננים לחזור בעונה הבאה טובים יותר, ודוויין ווייד לא רק טוב יותר אלא בריא לחלוטין.

 מיאמי היט

הקבוצה הטובה יותר היא האלופה. מאמצע הרבע השני ועד הסוף היתה זו מיאמי שהכתיבה את הקצב, הובילה, והספארס התאמצה וניסתה לא לתת לה לברוח. שחקני מיאמי היט ללא יוצא מין הכלל באו לנצח, והיו מוכנים לתת את הכל עבור הנצחון. ראית זאת בהשתטחויות על כל כדור, מלחמה נועזת, ומין הובלה בעניינים שאפילו שלא נראית בתוצאה, הית מורגשת. זוהי קבוצה משופשפת, בעלת נסיון, המרכבת מצוות רחב מאד של שחקנים מבוגרים ומנוסים שאם לאחד לא הולך – מייק מילר (0 מ-5) או ריי אלן (0 מ-4) – יש שיין בטייה (18 נק’, כולן ב-6 מ-8 שלשות). לכריס בוש לא הולך (0 מ-5) אז יש את כריס אנדרסן. לכריס בוש היה יום שחור בהתקפה אבל בהגנה הוא לחם כדוב שכול והיקשה מאד על קנדן, למרות שסחב מיד 3 פאולים. היה לו יום שחור, אבל אילולא הוא במשחק ה-6, לא היה משחק 7.

סאן אנטוניו ספארס

כל הכבוד לספארס שאחרי ההפסד האיום במשחק ה-6 כשהאליפות כבר היתה בידם, עלו לשחק ללא כל סימני ייאוש, ונתנו למיאמי כל מה שיכולה היתה לספוג. ההבדל הגדול בין שתי הקבוצות הוא שהספארס תלוייה מדי בשחקנים צעירים כדני גרין וגארי ניל (כמובן גם בלנארד אבל הוא שיחק כוותיק מלחמות לכל דבר), ומבוגרים ועייפים כמאנו גינובלי, והערב גם טוני פרקר. דנקן היה טוב אבל לא מצויין. כדי לנצח היום את מיאמי הספארס היתה צריכה דנקן טוב בהרבה. הספארס אינה אתלטית כמיאמי, והערב נדמה היה לי שמיאמי באה לנצח בכל מחיר, והספארס באה רק לנסות לנצח אחרי ההפסד במשחק הששי. הספארס הצליחה כל כך בגלל שהיתה קבוצת הדאונטאונים הטובה בליגה, אך מיאמי הידקה הערב את החגורה על קלעי השלשות של הספארס, והעוקץ הגדול ביותר שלה נעלם. היתרון הגדול ביותר של הספארס על מיאמי הוא בשחקנים הגבוהים והחזקים שלה. אבל מתוך דנקן, דיאו, ספליטר, מאט בונר, ודחואן בלייר, רק דנקן שיחק למעשה, עם דקות בודדות לדיאו.

לנרד. כוכב נולד

לנרד. כוכב נולד

אריק ספואלסטרה

אני בטוח ששוב יאמרו עליו אלה שלא מבינים “מיאמי ניצחה למרות אריק”, או “מיאמי ניצחה רק כי יש לה שחקנים טובים יותר”. רק שתדעו לכם שכמעט כל גדולי ה-NBA היללו את ספואלטרה כ-“המאמן הטוב והמתאים ביותר לקבוצה כמו מיאמי”. לא ארבה בדיבורים עליו: ב-5 שנות אימון הוא הביא את קבוצתו לגמר, וניצח שתי אליפויות. הוא המאמן הטוב ביותר עם קבוצת הכוכבים הזאת, כי לאריק בעצמו אין כל איגו, ולא איכפת לו ששחקניו מקבלים את כל הקרדיט. הוא מנהל ומוביל את קבוצתו מצויין כבר 5 שנים, והערב הוא שוב הצליח למצוא את היד החמה, חיסל את קלעי השלשות של הספארס, והיקשה מאד על פרקר עם הצבת לברון כשומרו האישי. כל הכבוד לספואלסטרה, המנצח הגדול.

גרג פופוביץ’

כבר כתבתי על כל הטעויות שעשה בסוף המשחק הששי. הערב הוא גם פישל כשטוני פרקר לא היה על הפארקט ברגעי ההכרעה, ולדעתי חוסר השימוש במאט בונר ודחואן בלייר היתה שגיאה חמורה ביותר. פופ יכול היה לשחק עם בונר, דנקן, ובלייר ביחד, ואיתם טוני פרקר וקאווי לנארד, ומיאמי היתה בבעיית מצ’אפ קשה ביותר. הביקורת החמורה ביותר שלי היא שהוא אפילו לא ניסה. ישנה לו עוד בעייה: הוא אוהב את ג’ינובלי כבן. ג’ינובלי לא יכול לעשות משהו רע בעיניו. הערב ג’ינובלי השתולל בסוף, ומאמנו הירשה לו.

דוויין ווייד

דוויין ווייד הוא השחקן הוותיק של מיאמי, הלוחם האופטימלי, שאמר אחרי המשחק: כשחקן עם הנסיון הגדול ביותר בפלייאוף ובסידרת הגמר, החלטתי כבר אתמול שאני פותח עם כל מה שיש לי את המשחק עבור הקבוצה שלי, ומוביל את כולם. לכן ראיתם אותי זורק הרבה ברבע הראשון כי רציתי להוביל את השאר אחרי”. זה בדיוק מה שהוא עשה. בצהריים ‘שאבו’ לו נוזלים בברך ובאסיפת הקבוצה הוא אמר, “יש לי רק 48 דקות לשחק היום ואני מבטיח לתת את הכל. כל מה שאני אומר לכם מנסיוני זה שכל אחד חייב לשחק את משחקו ולא לשנות שום דבר”. הוא שיחק 38 דקות. חיסל לחלוטין את דני גרין (הוא וצ’אלמרס התחלפו בשמירה עליו) , וגרם בעצמו לשני איבודי כדור חמורים מאד של מאנו ג’ינובלי. הלחץ על דני גרין גרם לו להיות 1 מ-12 מה-3, ואת השלשה היחידה הוא קלע כשדוויין ישב על הספסל. 11 מ-21 עם 10 ריב’, 4 מהם ריבאונדים התקפיים כשהוא לוקח כדורים מדנקן? דוויין הוא עדיין אתלט נפלא ושחקן נפלא, והערב הוא היה הטוב ביותר במיאמי היט, עד שלברון התפוצץ ברבע הרביעי עם 18 נק’. הדבר הנפלא ביותר למיאמי היא העובדה שדוויין ולברון הם חברים קרובים, ואין ביניהם אפילו שמץ של קנאה. דוויין היה נפלא ממש.

לברון ג’יימס

לברון נתן משחק לפנתאון, כשברור לכל מי שחזה במשחק שהוא החליט לתת את הבמה לדוויין בחצי הראשון, ולשמש יותר כמכונת הגנה, ומארגן את משחק ההיט כדי שהאחרים ייכנסו למשחק. הוא לא השתולל, הוא לא עשה יותר מדי, והוא הרג את הספארס בנשק שהם נתנו לו חופשי-חופשי: ג’אמפ-שוטס. ה-37 נק’ שלו ב-12 מ-23 היו קומבינציה של 5 שלשות, וג’אמפים בדיוק מצויין מחצי משחק. הגדול שבהם היה במצב 88-90, מיד אחרי שטים דנקן החמיץ את הזריקה בסיבוב ממטר – כמעט תמיד שתי נקודות בטוחות – שהוחמצה, ואחריה גם ה-TIP הוחמץ. אחרת היה שוויון 90 ומי יודע כיצד זה היה ניגמר. לברון מתאמן כבר שנתיים בזריקות ג’אמפ. הוא ידע שבפוסט-אפ ישימו עליו את דנקן ובוריס דיאו, והוא החליט, “אתם נותנים לי ג’אמפים חופשיים? אז אני אקח אותם, ואקלע אותם!”. כשקיבל את ה-MVP הוא היה עניו ביותר, החמיא מאד לספארס ולחבריו, והתנהג ממש באבירות כמנצח. ה-5 מ-10 שלשות, תריסר הריבאונדים, ו-8 האסיסטים נתנו לו עוד משחק מושלם כמעט, ומעניין מה מרגישים הבוקר כמה משונאיו האובססיביים ביותר שלא הפסיקו להשמיצו באתר ולשמוח לאידו. מעניין אם עתה ישנאו אותו עוד יותר, או יתחילו להבין שיש להם עניין עם שחקן על שהוא גם סטודנט של המשחק, משוגע על הופס, וצעיר נאמן לחבריו מבית הספר העממי, תורם המון מכספו לנצרכים, ומיד מתחבב על כל מי שמכיר אותו. מג’יק אמר עליו שהוא השחקן שהכי מתאים לו להיות ‘THE FACE OF THE NBA’, ואני מסכים 100% עם מג’יק.

הוא יצא המנצח הגדול ביותר של הסידרה הזאת, וממש בא לי לחבק ולנשק אותו כשהוא ידע להודות ש-“אני יודע בדיוק כמו כל אחד אחר שאני זכיתי הערב ב-MVP בגלל הרבה מזל שהיה לי ולקבוצתי במשחק ה-6”.

לברון. משחק ענק

לברון. משחק ענק

טוני פרקר

דבר נוסף שלברון עשה הערב היה חיסול מחלט של טוני פרקר. פרקר קלע 10 ב-3 מ-10 כשהוא מאבד לחלוטין את המהירות, הדינמיות, האגרסיביות, וההחלטיות בכניסותיו לסל שהיו בלתי עצירות לחלוטין במשחקי הנצחון של הספארס. אריק ספואלסטרה החליט אחרי 5 דקות במשחק הערב להעביר את צ’אלמרס לשמור על דני גרין ואת לברון לשמור על פרקר. זה חיסל את הכוכב הצרפתי לחלוטין כשכל ה-BODY IMAGE שלו על הספסל שידר עייפות ודכאון. היה זה משחקו החלש ביותר של פרקר מאז המשחק הראשון של הפלייאוף לפני כמעט חודשיים. אולי היה זה משחקו החלש ביותר העונה. כשפופ נשאל אם טוני פצוע, הוא ענה “טוני לא פצוע”. כשהוא נשאל מדוע טוני לא היה על הפארקט בדקותיים האחרונות הוא ענה, “כי ככה החלטתי”.

מאנו ג’ינובלי

מאנו היה טוב בהרבה מהמשחק הקודם, ולמעשה אחד היחידים בספארס מלבד קאווי לנארד שחיפש את הסל, שלחם, שניסה, שלא פחד, ושהתקיף בשצף-קצף. הכל טוב ויפה עד שהוא מתחיל לשחק בפראות ובחוסר כל התחשבות. אחרי שלשה אחת שניכנסה אחרי שלושה נסיונות, הוא מיד זרק לעוד נסיון שני מטר מהקשת. הכדור אפילו לא הגיע לחישוק. ובסוף הוא ניכנס אל תוך פקעות שחקנים פעמיים ואיבד את שני הכדורים הקריטיים ביותר במשחק. הוא סיים עם 18 נקודות ב-6 מ-12, אך איבודי הכדור שלו, ושמירתו החלשה והרופפת על דוויין ווייד, הפכו אותו בעיני הערב לשחקן אחראי מאד על ההפסד. אני מאשים גם את פופ (משום מה במאמר על משחק גמר לא נעים לי לכנותו ‘פלח’) שלא שיחק בסוף עם השחקן הטוב ביותר שלו – טוני פרקר, אפילו שהיה לו משחק חלש. משחק מס’ 7 אתה מנצח רק עם סופרסטארים, וטוני פרקר הוא סופרסטאר. הוא חייב היה להיות שם בסוף.

טים דנקן

 יום בינוני לטים. 8 מ-18 ל-24 ותריסר ריבאונדים הוא יום טוב לאמצע העונה. אבל לא למשחק שביעי נגד מיאמי, שאין לה אף שחקן המגיע לקרסולי רמתו. הוא היה חייב לקלוע היום 30 עם 18 ריב’ ו-5 חסימות. לא היה לו יום כזה. אבל כמובן שהוא עשה את שלו בכבוד רב, אבל לא מספיק כדי לחפות על כמה מחברי קבוצתו שלא היו במיטבם.

קאווי לנארד

הצעיר בן ה-21 היה השחקן הטוב ביותר של הספארס הערב. הוא שיחק יותר מכל אחד אחר (46 דקות), קלע 19 ב-8 מ-17, וקטף 16 ריב’. הוא יהיה סופר-סטאר ורואים זאת בכל תנועה שלו. הוא היה הלוחם הנועז מכל שחקני הספארס. ורק תחשבו שאילולא חוקי ה-NBA המרשים לאנדרקלסמנים להיכנס לליגה אחרי השנה הראשונה, הוא היה היום סך הכל  סניור במכללת סן דיאגו! הוא העתיד של הספארס ללא ספק.

דני גרין

דני גרין הוא שחקן בוסרי. שיא השלשות היה אולי הדבר הגרוע ביותר שקרה לו כי במקום לשחק כדורסל, הוא חיפש לעמוד רק מאחורי הקשת ולהפציץ משם. כשהוא 1 מ-12 כי את רוב זריקותיו זרק בתנועה, ולא בתנוחה, הוא הפך לחולייה החלשה ביותר בשרשרת הספארס. לדעתי פופ לא השתמש מספיק בגארי ניל במקום גני גרין.

שיין בטייה

שיין בטייה הוא שחקן שיכול להיות גרוע כמה ימים ברציפות, אבל הוא לא ישנה דבר במשחקו כי הוא מנוסה מספיק לדעת שאחרי כל משבר קליעות מגיע יום כזה. הוא כיכב היום כבימיו הגדולים ביותר, ולזכותו ייאמר שכבר מהרגע הראשון הוא לא היסס לשנייה לשחרר דאונטאונים. כשספואלסטרה לא נתן לו דקת משחק אחת במשחקי 3 ו-4, ורק מעט מאד ב-5, הוא לא נעלב ולא עשה פרצופים. הוא כמו הגייזר OLD FAITHFUL. בסופו של דבר הוא יופיע, וייתן תוצרת. 6 מ-8 מדאונטאון זה טוב יותר מ-8 משאיות של ‘תנובה’.

ריי אלן

יום שחור לקלעי הנהדר הזה. בגילו אין לצפות לימי שיא רצופים כמו במשחק הששי. הוא היה גרוע מאד היום כי מלבד 0 מ-4 הוא גם איבד 4 כדורים. למזלו ולמזל הקבוצה ספואלסטרה חש בזאת מהר מספיק והוא חימם את הספסל עד הסוף. אבל יש לי סוד עבורכם: הוא עונד היום טבעת נוספת.

סיכום 

סידרת גמר מצויינת. כל הכבוד למיאמי היט שעשתה מה שהיתה צריכה לעשות, ועוד ידה נטוייה. הספארס היוו יריב אדיר. יחסי הכבוד בין שחקני שתי הקבוצות היו משהו להתגאות בו. שתי הקבוצות תהיינה שונות בעונה הבאה, אבל אני מאמין ששתיהן שוב תשלוטנה במזרח ובמערב.

זהו. ניגמר. ביום חמישי דראפט, ועונת 2013-2014 כבר בשער!

[adrotate group="5"]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *