Bookmark and Share
Bookmark and Share
"/>

שבוע ישראלי

לוס אנג'לס

[adrotate banner="19"]

הצד שאני מכיר

תומר פרץ מביא אל עולם האומנות את הפנים היפות, ההומאניות והצודקות של חיילי צבא ההגנה * ראיון מקדים לתערוכה THE UNBREAKABLE הנפתחת בחודש הבא בלוס אנג´לס

אם תומר פרץ לא היה קיים, הקונסוליה הישראלית ומערך ההסברה הישראלי היו צריכים להמציא אותו. אחרי ביקור בתערוכת הציורים שלו, אותה הוא מציג בחוהחל מה-8 בנובמבר בגלריית ברוס לוריא בלוס אנג’לס, נדמה לי שאפשר יהיה לגייס את פרץ לשורות ההסברה הישראלית בחו”ל ולהטיס אותו ואת התערוכה שלו לסיבוב בין הקהילות היהודיות השונות, כמו גם בין ‘הגויים’ בכל האוניברסיטאות ויתר המקומות המאוחדים בהתנגדותם לישראל.

התערוכה של פרץ היא בעצם ה’קונטרה’ לגירסה הרווחת והמאוד פופלארית לצערנו, הטוענת שהצבא הישראלי הוא צבא כובש, אכזר ואטום. תומר, 29, ירושלמי אסלי, קצין קרבי בגולני, מתעד ומנציח על בדי קנבס ענקיים בגודל של קירחוויות וקונפליקטים שהחייל הישראלי עובר במהלך שירותו הצבאי.
הפרוייקט האמנותי הלא שיגרתי שאותו יוזם פרץ יכלול בעתיד תערוכה בחלל ענק (לפחות 7000 סקוור פיט) שתכלול גם מייצגים ועשרות טלויזיות שישדרו איך ישראל נראית דרך המדיה התקשורתית ואיך הדברים מתרחשים בשטח באמת (הכל מזווית הראייה של תומר פרץ כמובן).

פרץ השתחרר מהצבא ותיכנן לעשות טיול לדרום אמריקה. בינתיים הוא עצר כאן כדי לחסוך כסף לקראת הטיול הגדול. וכאן קרו לו דברים שגרמו לו ”להיתקע” באל.איי. במסעדה שהוא ניהל הוא תלה ציורים גדולים שלו משוחים על בדי ענק, אנשים התעניינו איפה ניתן לרכוש את העבודות וכך הפך תומר מצייר חובב לצייר.

מאז חלפו כמעט 7 שנים. ותומר, שכמו כל חייל קרבי נושא איתו מטען זכרונות מצולק, החליט לשפוך זאת על הבד. מעין תיראפיה באמנות וגם, כמובן, הרצון להראות דרך העבודות את ישראל האחרת. את צה”ל כצבא רחום ואנושי. ”נכון שמלחמה ואנושיות זה לא הולך ביחד” הוא מסביר, ”אבל, אני מראה בעבודות את מה ”שאני מכיר ומה שאני חוויתי.”

האמת, שהתערוכה שלו היא אגרוף לפנים. כבר בשביל המוליך לכניסה לחצר ביתו בטרזאנה, מקבל את פנייך פסל מתכת של חייל חבוש קסדה בגובה 2 וחצי מטר. בחצר עצמה מצאתי עצמי מוקפת בציורי בד ומייצגים שכל הנושאים שלהם צבאיים מובהקים: חיילים בוכים בלוויה של חבר שנהרג, ילדים במסיכות אב”כ משחקים במקלט, קלוז אפ ענק של רון ארד ולידו יוני שלום מדממות, גלעד שליט ולצדו פסוקים משיר המעלות: ‘אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי?’, חייל הנושא ילד קטן בזרועותיו, חייל ישראלי וחייל פלשתינאי בפרופיל, ניבטים זה מול זה, אשה פצועה בפיגוע בקו 5 בתל אביב- ועוד כהנה וכהנה ”מטעמים,”כולם נושאים אופי צבאי והרבה ארומה ”בטחונית”. כל מה ש”ברחנו” בגינו מהארץ נוחת לך כאן ישירות בפנים. וזה כמובן מעורר רגשות. אי אפשר להישאר אדיש.

הצדקנים יצקצקו ויגידו: ”אויש כמה שצה”ל צבא אנושי והגון ורגיש (שאלת תם: איך מלחמה יכולה להיות ”אנושית ורגישה”?). ציניקנים יגידו: עוד פעם מדים, צבא ובטחון- הפרה הקדושה הזאת, הריטואל הלאומי שמאחד את החברה הישראלית? כך או כך- אי אפשר להיוותר אדישים נוכח התקריבים העזים הללו.

”התערוכה לא מעלה חיוך”, אומר תומר. ”היא באה להראות מציאות מסויימת. הרבה דברים קשים שקורים ושבעצם קרו לי.גם אנחנו לא טלית שכולה תכלת,נכון. זו מלחמה. ומלחמה זה דבר רע. יש שני צדדים שטועים. אני מראה רק צד אחד. כי זה הצד שאני מכיר.”

למה קראת לתערוכה− ?THE UNBREAKABLE בלתי שביר?

“כי למרות כל מה שאנו עוברים אנחנו לא נשברים”.

[adrotate group="5"]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *