Bookmark and Share "/>

שבוע ישראלי

ספורט

[adrotate banner="19"]

גמר האן.בי.איי: הספארס ופופוביץ נתנו להיט מתנה: אליפות. אחד המשחקים הגדולים בהיסטוריה…

כמה הספארס היו קרובים לנצחון כשהיה 93-89 עם 28 שניות, ומאנו ג’ינובלי על הקו לזריקת שני פאולים? בילי סימונס אמר שהוא ראה את אנשי ה-NBA מביאים את גביע האליפות ומחביאים אותו תחת השולחן שהיה קרוב לשלוחן האנליסטים של ה-ABC, ומג’יק בראשם…

לברון נלחם. גרוע ואדיר

לברון נלחם. גרוע ואדיר

מאנו קלע רק אחד מהשניים,  טים דנקן ישב על הספסל במקום להיות שם, ואחרי עוד איבוד של מאנו מיאמי הישוו, ואז ניצחו. ישנם לי כמה דברים לומר על המשחק, ושוב ללא סדר מסויים אלא לפי איך שהם קופצים לראש:

***לא זכור לי משחק גמר פלייאוף שהיה כה ברור בכיס של קבוצת החוץ, ושהיא מצאה דרך להפסידו. שני דברים קרו בסוף: מאנו ג’ינובלי שאחרי משחק נפלא אחרון שוב היה נורא ואיום, היה על הפארקט במקום דני גרין או גארי ניל. הוא נראה עייף, מבולבל, ואיבד 9 כדורים שעלו לספארס במשחק. לעתים גרג פופוביץ’ סתם מתעקש ועושה דווקא. כתבתי על כך, והערב ראינו זאת שוב. הוא מתעקש לשחק עם מאנו, והוא הפסיד אליפות – לדעתי – בגלל עקשנותו.

***לא רק שגרג פופוביץ’ הוא האשם הראשי בהפסד הספארס בזה ששיחק את רוב המשחק עם מאנו ג’ינובלי, וברגעים הכי קריטיים הושיב את טים דנקן בחוץ, הוא היה גם מפסיד עלוב במסיבת העתונאים כשהוא לא מפסיק להעליב האת העתונאים השואלים שאלות בתשובות ציניות, תשובות לא לעניין, והגבות בהן הוא נותן לעתונאים השואלים להרגיש מטומטמים. כל מה שהם עושים זה למלא את תפקידם. והפלח? במקום לענות השקט ולעניין, הוא לא מפסיק להיות ציני, מעליב, מזלזל, ופוגע. כשעתונאי שואל, הוא מגיב בתשובה מלאה ארס, כאילו העתונאי אשם שהוא – פופוביץ’ – האשם מספר אחד בהפסד. אף פעם לא ראיתי מאמן עוקץ ומלגלג כמוהו בעצם תשובותיו בנות 5 המילים. הוא היה ממש גס, ציני, עוקצני, סרקסטי, אירוני, ומרושכ בתשובותיו. שיילך לעזאזל.

***במסיבת העתונאים הפלח נשאל מדוע הוא לא ציווה לעשות פאול על אלן. הוא ענה,”זאת שאלה אירופאית, נכון?”. הוא מכיר עם מי יש לו עסק (כולל רוב גולשי האתר) שגם הם ישאלו אלף פעמים למה לא עשו על אלן פאול. הסברתי כמה פעמים שנעשו כאן מחקרים על גבי מחקרים בנושא ויש כאן חומר של שנים. האמריקאים, שמנצחים את שאר העולם ב-30 הפרש ויודעים את המשחק יותר מכל אחר יודעים שעדיף לחיות עם נסיון לשלשה נגד הגנה מפאול מכוון. למה? בפאול מכוון קולעים את הראשון, ואז קלינג בחישוק בשני עם סכוי גדול לריבאונד התקפי וסל, או סל ופאול, מקרוב. הסיכויים לימדו כאן את המאמנים שיותר משתלם לחיות עם נסיון השלשה ליריב. אז שבישראל ובאירופה יעשו פאולים במצב כזה, והאמריקאים לא יעשו פאולים במצב כזה. זהו. END OF STORY!

ג'ינובלי מאבד. האשם תמיד

ג’ינובלי מאבד. האשם תמיד

***טים דנקן בן 37. הוא נתן חצי  משחק שלא ראיתי טוב ממנו מסנטר כבר שנים רבות. אני לא מאשים את פופ שהוא נתן לו לשחק את כל החצי הראשון כי הוא היה נפלא כל כך. כנראה שפופ רצה לברוח קדימה ולכן לא חס על דנקן. בכל המחצית השנייה ראיתי דנקן אחד לחלוטין: עייף, ודי מדופרס. אבל בכ”ז הפלח לא כלל אותו בין השחקנים ברגעים הקריטיים ביותר של המשחק – בסוף הרבע הרביעי, ובחלקים מהארכה. ברור שתיאו ספליטר הוא לא טוב מספיק להחליפו. אבל יש לספארס את דחואן בלייר. אני יודע שזה תקליט חוזר, אבל תן לבנאדם צ’אנס: הוא אמיץ. הוא פייטר.הוא רחב כתפיים וחזק. הוא לא פוחד מלברון או מאף ייצור אחר בעולם. הוא לוחם עז. תן לו. תן לו. תן לו במקום לחסל את דנקן, ואני לא בטוח שהזקן יצליח להתאושש עם יום מנוחה אחד . אפילו  מאט בונר יכול לשחק סנטר ולהחליף את דנקן טוב יותר מספליטר.

***לברון ג’יימס. כבר כתבתי שאף פעם בחיי לא ראיתי שחקן כה רע שהיה כה טוב. כאוהד ההיט ממש קללתי אותו כמה פעמים במשחק כשעשה דברים ממש מטומטמים, כגון לשחרר ג’אמפים בזמן הלא נכון; לאבד כדורים כטירון (6), ולהיכנס לפקעות של שחקנים שומרים.  אבל כמה שהוא היה רע, ניצח למיאמי היט את המשחק בלחימה, הסתערות, חוסן אדיר, לחץ בלתי פוסק, התקפה-התקפה-התקפה, והדיפת התקפות הספארס כשגופו החסון והאלימות שבכל שפת גופו ופניו, לא נתנו לחבריו בהיט להיכנע. עם 22 שניות לסיום הזמן הרגיל כשנצחון הספארס היה בטוח 999 ל-1,000 (אני הייתי מוכן באותו רגע להתערב על כל סכום שהספארס מנצחים) היה טיים-אאוט. אני הבחנתי בפניו מין ייאוש. הוא ידע שהפסד יוריד אותו ואת המוניטין שלו שאולה. אבל לפתע הוא התרומם, וראיתי מבע אחר לחלוטין בפניו – מבע של לוחם שהחליט להילחם עד טיפת הדם האחרונה. והוא ניצח. הוא הפך אזלת יד ואימפוטנטיות של המחצית הראשונה ורוב הרבע השלישי לנצחון שידובר בו שנים על גבי שנים. הוא הפך כמעט ותרנות וחוסר אונים, לאות ומבוכה, כישלון ורפיסות, לנצחון הסטורי. רק חוסר הויתור שלו שהדביק את כולם הביא את הישועה וההכרעה למיאמי היט.  אין לו את הכשרון והיכולת של מייקל. פשוט אין לו. אבל אגיד לכם דבר אחד עליו: היום גיליתי בו לוחם עז ואמיץ, שלא מוכן לקבל מפלה ותבוסה כאופציה. ללא לברון למיאמי היט לא היה כה צ’אנס, ולי היה זה ממש מפליא לראות כיצד לחימתו ואי וותרנותו מחפים על פגמים רציניים במשחק ההתקפה שלו, וכך – למרות משחק די חלש של איבודי כדורים ואחוזי קליעה מביישים – הוא היה גיבור הנצחון.

לפני המשחק הוא אמר: “אם אנחנו נופלים הערב, בדבר אחד אתם יכולים להיות בטוחים: אני לא משאיר אפילו טיפת אנרגיה אחת על הפארקט!”. הוא באמת לא השאיר. וכשזה נעשה בנצחון, האושר כפול ומכופל.

לברון חוסם את דאנקן.

לברון חוסם את דאנקן.

***תצחקו על כריס בוש כמה שתרצו, ותקראו לו ‘בושית’, אך הגבר הרזה הזה נתן הערב את נשמתו, ושלושת האופנסיב ריבאונדים שלו היו הריבאונדים החשובים ביותר של המשחק. הם הביאו לשלשה של אלן, לשלשה האחרונה של מייק מילר, ולסל שלו עצמו. את הריבאונדים הללו הוא קטף כשהוא מעל ומעבר כל המנתרים האחרים, ובטלוויזיה הגדולה שלי ראיתי אתהמאמץ האדיר שהשקיע בניתורים הללו. כאילו אמר, “אני חייב לקחת אותם ולתרום לנצחון”. אז תלעגו לו, תצחקו עליו, אבל הערב הוא שיחק כגיבור ממש, ורק רצונו הביא לו את שלושת הריבאונדים הללו שבלעדיהם לא היתה להיט תפילה.

***ההיט החליטה לא לתת לקלעי השלשות של הספארס מרווח קליעה חופשי. הם קלעו 5 מ-18 כשכמעט כל זריקה נעשית תוך מהירות רבה מדי, או יד בפנים. אבל לכן גם לא היה דאבל-טים על דנקן ולכן הצלחתו הגדולה. הספארס טובה מדי וההיט לא יכולה למנוע ממנה הכל. אז אולי מניעת השלשות על חשבון נקודותיו של דנקן היתה החלטה נכונה.

***דני גרין היה הסובל הראשי עם ערב של 1 מ-7, כי גרין מלבד זריקת השלוש שהוא פתאום גילה, הוא שחקן די בינוני בכל האספקטים האחרים של המשחק. הוא מגן לא רע, אבל זהו זה. אין לו את הניתור, הסערה, והרצון להגיע אל פי הטבעת שיש לקאווי לנארד. לנארד היה מצויין. דני גרין – גרוע וחלש וכמעט לא תרם. פשוט לא נראה על הפארקט.

***טוני פרקר הוא טוני פרקר. אבל ברבע הרביעי ובהארכה הוא הפך לצל של עצמו. הוא נפל מהרגליים. השלשה הנפלאה שקלע היתה יותר מזל משכל, אבל בגדול לטוני פרקר אין ג’אמפ מסוכן מרחוק. הסכנה ממנו הן בחדירות כשהוא כמעט בלתי עציר ע”י שומר אחד. למזלה של ההיט הערב כמעט תמיד נמצא גבוה שהגיע לעזרה אחרי שהוא עבר את שומרו. היחידים שמסתדרים איתו פחות או יותר הם לברון ודוויין, אבל ברגעים רבים יש להם מטלות אחרות בשמירת אנשים אחרים.

***לדוויין ווייד היה משחק בינוני-פלוס. 14 נק’ ב-6 מ-15 עם 4 ריב’ ו-4 אסיסטים. אבל ההיט חייבת את דוויין אפילו ביום בינוני. כשהוא על הפארקט נראה כאילו שמוראל החמישייה כולה בעלייה. הוא חשוב להיט אפילו ביום בינוני.

***מריו צ’אלמרס הוא נכס במשחקים על הקו. הוא פייטר; הוא גיימר; והוא לא חושש לעשות דברים ולזרוק לסל. הוא היה טוב מאד עם 7 מ-11 ורק 3 איבודי כדור, ושמירה די טובה על פרקר – בכל מקרה הטובה ביותר עד עתה בכל ששת המשחקים.

***מיאמי היט בכללה היא קבוצה ללא חת. כל קבוצה אחרת שאני יכול לחשוב עליה היתה מוותרת. הגאווה של ההיט לא תרשה לה להיכנע ולוותר עד הסוף המר. אפשר לשנוא את ההיט אבל אי אפשר שלא להתפלא משבע הנשמות שלה.

***ספואלסטרה? ישנם כאן כמה המלגלגים עליו נון-סטופ. היי, הוא נצחון אחד מאליפות רצופה שנייה, ועונה אחת מקום שני. הוא היה מצויין הערב בהחלפות ובלקיחת טיים-אאוטים. הכל בזמן, וכל ההחלפות הגיוניות ובמקום. שילעגו לו כמה שילעגו – הוא היום המאמן המנצח ביותר ב-NBA, ועשה בית ספר לפלח בסוף המשחק כשהמשחק היה על הקו. אולי זה לא היה “בית ספר” כמו הפאשלות של הפלח, אבל בגמר ה-NBA ישנה נקודה תחתונה: נצחון או הפסד. הוא ניצח הערב והכריח משחק שביעי.

21-193x300

***משחק שביעי בין שתי הקבוצות הטובות בליגה. מה עוד אפשר לבקש ולדרוש? כדורסל מרתק מהשנייה הראשונה עד האחרונה. משחק שח-מט בין שני מאמנים העושים מהלך לכאן ואז בא מהלך נגדי. כדורסל בתפארתו לכל האוהדים, ומאחר ובינתיים אף אחד עדיין לא הפסיד, עדיין נשארה תקווה לכולם. יום חמישי בערב תהיה לנו מלחמת עולם! EPIC THEATER! אין דבר יותר מטרף משתי המילים “GAME SEVEN” בספורט, ובעיקר כשזה גמר ה-NBA. הביאו חגורות בטחון. מה שכיף לראות זה שבין שחקני שתי הקבוצות ישנה הערכה הדדית ואפילו ידידות. לחיצות הידיים לפני המשחק הן אמיתיות. אין כל שנאה בין השחקנים, רק יריבות עד הסוף בין הטובים ביותר.

מה עוד אפשר לבקש?

 

[adrotate group="5"]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *