Bookmark and Share "/>

שבוע ישראלי

תרבות ובידור

[adrotate banner="19"]

“ג’ון וויק 2”: אקשן שלא מהעולם הזה

בסרט הצופים מקבלים בדיוק מה שהם רוצים: הרבה מכות תוך הגדרת מציאות קיומית חלופית, הרפתקנית ואלימה למדי  / מאת שי שגב

“ג’ון וויק 2”: מפגש פסגה בין לורנס פישבורן וקיאנו ריבס

״ג’ון וויק 2″ הוא המשכון לסרט שהפציע והפתיע לטובה את הצופים בשנת 2014: “ג’ון וויק”, בזכות הרבה סצינות פעולה מצוינות ותחושה כאילו העולם נברא מתוך חוברת קומיקס. למרות ש-“ג’ון וויק” היה סרט פעולה פשוט יחסית, היו שראו את הפוטנציאל להמשכון, ולו בזכות יסודות אלה, וקיוו כי סרט חדש זה יגשים הבטחה זו.

למרבה המזל, “ג’ון וויק: 2” מביא לצופים בדיוק מה שהם רוצים: הרבה מכות, תוך הגדרת מציאות קיומית חלופית, הרפתקנית ואלימה למדי. צ’אד סטהלסקי, שהיה שותף לבימוי הפרק הראשון בסדרה, יחד עם דיוויד לייץ’, לקח את המושכות לבדו בחלק זה, וחשוב לציין שהוא מביא להצלחת הסרט, בדיוק כמו קיאנו ריבס (“קרב עד הסוף”) בתפקיד הראשי. סטהלסקי מצטיין בבניית תפאורות שלמות, ובהחלט מביא סצינות חדשניות ומקוריות יותר מן הסרט הקודם בסדרה.

בשני הסרטים אפשר לשבח פעלולים נועזים, כמו צילום מדויק, המצליחים להכניס את הצופים אל תוך סערת הלחימה, מבלי להסתמך על עריכה מהירה או מצלמה קופצנית, כפי שמקובל כיום בקולנוע כדי ליצור רגעים אינטנסיביים. הבמאי מוצא גם מגוון אתרי צילום יפהפיים שבהם גיבורו נאבק על חייו, עובדה שמפארת את הסרט ומעצימה אותו סגנונית.

התסריטאי של “ג’ון וויק”, דרק קולסטד, חוזר גם הוא לכתוב את התסריט לחלק השני, ומצליח ליצור הרפתקה מבדרת ויוצאת דופן. הוא מצליח למוסס את האיזון הקיומי של הגיבור, מבלי להעמיס עודף סיפור או ירידה לפרטים קטנים. האופן שבו מתרחב יקומו של ג’ון וויק מעניין כמו בצל המתקלף לאיטו, כל שכבה חושפת רובד מסקרן נוסף. חשוב להדגיש, כי חלק גדול מהסיפורים המתגוללים אינם אמינים, עד כדי מגוכחים, אך אינם משבשבים את רצף הסרט.

בנוסף, הסיפור מתפתח באופן קצת יותר איטי מקודמו, לוקח את הזמן עד שריבס מתחיל לבעוט, להכות ולירות, כלומר עד שסיפורו מתבסס. עם זאת, כאשר האקשן מתחיל, “ג’ון וויק 2” הופך לרכבת הרים מרגשת ומסחררת. לחלק השני אמנם אין עומק רגשי, אבל ההימור שלקחו את היוצרים משתלם, כיוון שהסרט לעולם לא מאבד עניין.

למותר לציין, כי ריבס נשאר אחד גיבורי הפעולה הבולטים של דור מזה, מחויב ברמ”ח איבריו לתפקיד של ג’ון וויק. הוא מצליח למכור באופן משכנע כמעט כל דבר שהדמות עושה או אומרת, וחלק מן ההריגות בחלק זה עוברות לשלב האכזרי ביותר. בדומה לסרט המקורי, ריבס מצליח לשלב קשיחות עם כמה רגעים של קלות ראש, ותפקידו מביא מדי פעם צחקוק עדין. איאן מקשיין (“דדווד”), מבריק כרגיל – כשהוא חוזר לתפקיד של וינסטון, מנהל הקונטיננטל. השחקן הוותיק מעניק כובד ומשקל לדמותו, המקרינה נוכחות מאיימת ומותירה את קהל הצופים על קצא הכיסא. קשה לדמיין את הסרטים האלה בלעדיו,

ציון לשבח למה שמקשיין הענק מצליח לעשות גם עם דמות קטנה, לכאורה. למרבה הצער, שאר שחקני המשנה מפוספסים. השחקן קומון וכן רובי רוז מגלמים שני מחסלים ויריבים של ג’ון וויק, המנסים לעלות על עקבותיו, ובעוד ששניהם מתמודדים באופן נאה עם סצנות הפעולה שלהם, לא באמת מותירים את חותמם. מצד האחר, לורנס פישבורן כיפי ומשעשע בתפקידו הקטן, כמלך באורי. ההופעה המשותפת שלו עם ריבס היא לא בדיוק האיחוד שאליה ציפינו מסדרת “מטריקס”, אבל פישבורן עושה את עבודתו בחדווה ומגלם את תפקידו בתיאטרליות רבה. בסופו של דבר, “ג’ון וויק: 2” עונה בדיוק על מה שהאוהדים של הסרט הראשון קיוו, כאשר הוכרז ההמשכון. נרקומנים של סרטי פעולה בוודאי ייהנו מפרק זה בסדרה, אשר בהחלט שווה את מחיר כרטיס הקולנוע.

[adrotate group="5"]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *