Bookmark and Share "/>

שבוע ישראלי

חדשות ואקטואליה

[adrotate banner="19"]

בארץ הדוד סאם: אלעד מסורי בראיון חג בלעדי עם קונסול ישראל בלוס אנג׳לס

על הילדות במיאמי, העלייה לישראל והשירות כחייל בודד, הקריירה המשפטית כאן ושם והמינוי הלא שגרתי לתפקיד מטעם ראש הממשלה * סאם גרונדוורג בשיחה פתוחה, כנה, לבבית ולפעמים מפתיעה, ערב חג המצות תשע”ז  / מאת: אלעד מסורי

סאם מדווש בנתיבי אל-איי. צנוע ונעים הליכות

לפני קצת יותר משמונה חודשים החל סאם גרונדוורג את כהונותו כקונסול הכללי של ישראל בלוס אנג׳לס. הוא הגיע אלינו כל הדרך מאפרת, ישוב המאוכלס בתושבים אנגלו-סקסים רבים סמוך לירושלים, ועד כה נראה שהוא מתאקלם בקלות בעיר המלאכים.

גרונדוורג נולד במיאמי ביץ’ ב-1973, שנה לא פשוטה בהיסטוריה של מדינת ישראל שכללה את אחת המלחמות הקשות שידעה המדינה. הוא גדל בבית דתי; סבו, הוא מספר הגיע, למיאמי בשנת 1933 והיה ממקימי בית הכנסת המרכזי ובית הספר היהודי של מיאמי ביץ’. משפחתו הייתה חלק מקהילה יהודית די קטנה אבל חמה ומאוחדת. סאם חובש כיפה, מדבר עברית שוטפת במבטא אמריקאי ומדגיש בפניי את החשיבות הגדולה שהוא רואה לקידום פתיחות, סבלנות וסובלנות כלפי האחר. ״כך גדלתי וכך אני מגדל את ילדי, עם המון פתיחות כלפי אלו ששונים מאיתנו…״ משפט שנראה כאילו שגור כמנטרה בהלך הרוח של האיש, שמקבל בקהילה מחמאות רבות כאדם נעים הליכות, צנוע ואיש שיחה מעניין.

כאשר מלאו לגרונדוורג 17 אביבים עלה לארץ והתגייס כחייל בודד. הוא שירת כתותחן בחיל השריון בתוכנית מח״ל (מתנדבי חוץ לארץ), מסלול המיועד לבני נוער יהודים ממדינות זרות המבקשים להתנדב לשירות צבאי. העברית שלו שהייתה אז עדיין מקרטעת לא הרתיעה אותו והוא נשאר בישראל במשך שמונה שנים ואף למד לתואר ראשון באוניברסיטת בר אילן. את התואר השני שלו ( במשפטים ומנהל עסקים) השלים באוניברסיטת מיאמי שבפלורידה, שם החל לעסוק בתחום המשפטים כאשר היום הוא מוסמך להיות עורך דין פעיל בישראל ובארה”ב.

ב-2009 חזר גרונדוורג לישראל וכיהן כמנכ״ל – world jewish congress -WJC ארגון שדואג לקדם אג׳נדות של הקהילות היהודיות מסביב לעולם. לפני פחות משנה הוא מונה על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו כקונסול הכללי בלוס אנג׳לס, מינוי שהחזיר אותו לאמריקה והפעם למדינה שטופת שמש אחרת – קליפורניה.

ארבעה חודשים לפני שהוא מסיים את שנת הקדנציה הראשונה שלו, ישבתי עם גרונדוורג בבית קפה בוורלי הילס לשיחה אחד על אחד בה חזרנו אחורה לילדותו במיאמי, שירותו הצבאי בצה״ל, התקופה בה חי בישראל והמעבר חזרה לארצות הברית כישראלי לאחר שוויתר על אזרחותו האמריקאית. עוד דיברנו על גל האנטישמיות האחרון; וגם איחולים אישיים ממנו אל הקהילה היהודית והישראלית בלוס אנג׳לס.

לכבד את האחר

איך היה להיות ילד יהודי במיאמי של סוף שנות ה-70?

״זה היה מקום שכיף לגור בו, ליד הים ומזג אוויר תמיד טוב השמש זורחת כל הזמן ואין ספק שזה משפיע על המצב רוח של האנשים. אם אתה הולך למקומות קרים כמו ניו יורק אתה מגלה אנשים אחרים. גרתי בסביבה משפחתית מאוד חמה ותומכת עם זהות יהודית מאוד חזקה וגם ציונות. באתי אמנם ממשפחה דתית אבל הציונות באה ממקום אחר. המשפחה שלי הייתה פעילה רבות בקהילה היהודית והייתה אחראית על הקמת בית הכנסת המרכזי והגדול במיאמי ביץ. למרות שגדלתי ממשפחה דתית עדיין חינכו אותנו בפתיחות גדולה לסביבה״.

באיזה מובן?

״לימדו אותנו שחשוב לכבד את האחר ולנסות להבין אותו. שניים מתוך שלוש הילדים שלי גרים בארץ, הבן והבת הגדולים שלי גרים בישראל, הבן נמצא בישיבת הסדר והוא אמור להתגייס בעוד שנה והבת בכיתה י”א. לא מזמן ביקרתי אותם ובנוסף הייתי בכנס של משרד החוץ, במסגרת הכנס ביקרנו אצל הנשיא ריבלין וזה היה מאוד מעניין. אתה בטח יודע שבניגוד לפרס ז״ל שהתמקד בהמון נושאים דיפלומטים בכל העולם, הפוקוס של ריבלין הוא מאוד שונה הוא מתרכז יותר כלפי פנים בדגש על איחוד העם, והוא רואה אותנו כעם של שבטים.

״ריבלין טוען שישראל מתחלקת לארבעה שבטים: חרדים, ערבים, חילוניים והציונות הדתית, והיום אנחנו באמת מתנהלים כמו שבטים שלכל אחד יש מערכת חינוכית משלו. הנשיא סיפר שהוא מנסה לטפח כבוד הדדי והבנה בין כולם, חשוב להבין את האחר ולכבד אותו, ואני מסכים איתו בהחלט”.

נולדת וגדלת בארצות הברית ובכל זאת עלית לישראל כדי לשרת בצבא. היה לך ברור מגיל צעיר שאתה הולך להתנדב לצה״ל?

״לא מיד. עברתי פיזית לישראל עוד לפני שקיבלתי אזרחות והלכתי ללמוד בישיבה מפני שרציתי להעמיק את הידע היהודי התורני שלי. למדתי בישיבה כשנה וחצי ואז החלטתי שאני רוצה להישאר בישראל, ואם להישאר אז ידעתי שאני הולך לתרום את החלק שלי. אני זוכר את טקס הענקת הנשק האישי במהלך הטירונות במהלכו שמתי לב שיש לי דמעות בעיניים ולא הבנת מאיפה זה מגיע, היום אני מבין את ההתרגשות הגדולה שלי אז; אני בא ממשפחה ניצולת שואה והנה אני בישראל, מקבל נשק ביד ואת הזכות להגן על המדינה שלי, מדינת היהודים שקמה למרות השואה. זה מרגש ולא במובן המילטנטי של זה אלא העובדה שהיום אנחנו יכולים להגן על עצמנו״.

איך היה עבורך תהליך ההתאקלמות בצבא כחייל בודד?

״כשעליתי לארץ העברית שלי הייתה על הפנים, אני זוכר שבתחילת הצבא לא ממש הבנתי מה הולך, באימונים אני ועוד חבר אמריקאי שהתגייס איתי לא היינו בטוחים מה הפקודה שניתנה, היינו רואים לאן כולם רצים ורצנו אחריהם בלי להבין מה קורה. היו גם מקרים שהיה נוח לנו להגיד שאנחנו לא מבינים עברית כדי לא לעשות כל מיני מטלות (מחייך), אתה רואה למדנו להיות ישראלים מאוד מהר.

“אני מאוד מעריך את המשפחות של הצעירים שמדרום קליפורניה שנולדו פה ובקושי מדברים עברית ובכל זאת מחליטים לעלות ולשרת בצבא וחלק מהם הם חיילים בודדים אני מכיר את ההרגשה להיות חייל בודד ולכן אני מנסה להיות מעורב באירגונים של החיילים הבודדים.

“יש לי גם קשר מאוד אישי עם הסיפור של מקס שטיינברג ז”ל מוודלנד הילס, החייל מגולני שנהרג במהלך מבצע ‘צוק איתן’. במילואים הייתי קצין נפגעים וגם אחד משלוש הקצינים שאירחו את ההורים שלו, איווי וסטוארט, כשהם הגיעו לארץ. זה היה מקרה מיוחד הוריו מעולם לא ביקור בארץ לפני כן, לא דיברו עברית ולא היה בית לשבת שבעה עליו בישראל. לכן ישבתי איתם בבית מלון במשך כל השבעה”.

עם ראש עיריית לוס אנג׳לס אריק גרסטי

כחלק ממינויך לתפקיד הקונסול הכללי ויתרת על האזרחות האמריקאית שלך.

״נכון, זה לא היה פשוט ולא לקחתי את זה בקלות. ויתור האזרחות האמריקאית הוא נושא טכני, מכיוון שאם אני הולך להיות דיפלומט אני נהנה מחסינות דיפלומטית, ואתה לא יכול גם להיות אזרח וגם להנות מחסינות דיפלומטית. לכן הייתי חייב לוותר על האזרחות.

“מבחינה עובדתית ידעתי שאני אצטרך לעשות את זה אבל ברגע שהתחלתי את התהליך והבנתי את רצינות העניין זה היה תהליך דרמטי – אתה עובר ראיון והם רוצים להבין שאתה יודע בדיוק מה אתה עושה. זה היה כמו שילוב של טקס גירושים רק לא מאישה אלא ממדינה. המילים שהייתי צריך להגיד היו ההפך הגמור מהדברים שגדלתי עליהם, אבל העובדה שיש לי זכות גדולה להפוך להיות הנציג של מדינה ישראל כאן חיזקה אותי”.

מה אתה מרגיש יותר – ישראלי או אמריקאי?

״ישראלי, אין ספק. למרות שאין שום התנגשות או קונפליקט. כחלק מהוויתור על האזרחות איפשרו לי להגיש איזה שהיא הצהרה בה אני יכול לכתוב מה שעובר בראשי, כתבתי שם שבגלל הנסיבות של התפקיד אני נאלץ לבטל את האזרחות והסברתי שזה תהליך טכני, אבל כתבתי שיש את הרוח האמריקאית שכוללת בתוכה פתיחות, תפיסת החופש, הצדק ורוח היזמות. כתבתי שם שאני חושב שהרבה מהתכונות הללו זה מה שמחבר בין האמריקאים, ועל כן אפשר אולי לבטל טכנית אזרחות אמריקאית אך לא ניתן לבטל את הרוח האמריקאית בקירבי״.

בניגוד לקודמך הגעת לתפקיד במינוי פוליטי של רה”מ. מה דעתך על מינויים פוליטיים בשירות החוץ?

״זו שאלה הוגנת ועובדה נכונה. אני חושב שיש במינוי כזה יתרונות וגם חסרונות: אני בא מחוץ למערכת ופחות מכיר את משרד החוץ. לא גדלתי בו ויותר קשה לי לתמרן את כל הבירוקרטיה, אבל בשביל זה יש אנשים טובים סביבי שעוזרים לי ותומכים בי.

“מצד שני במקרה שלי – ואני יודע שלא תצפה שאני אגיד לך אחרת – אני חושב שהיתרונות עולים על החסרונות. אני בא עם מגוון רחב של ניסיון, גדלתי בארצות הברית ועבדתי בתחומים שונים: בתחום הכספים, כעורך דין בארצות הברית ובישראל, יש לי היבט של השוק הפרטי, הייתי 6 שנים מנכ״ל בארץ של ה WORLD JEWISH CONGRESS וגם שם קידמנו את התמיכה במדינת ישראל ובקהילות היהודיות. אני חושב שזה תורם לי ושאני מבין איך העולם הזה עובד.

“זה נכון שאני מינוי פוליטי אבל אני לא איש פוליטי ואני לא חיה פולטית או איש מרכז, כלשהו; אני לא איש שטח. אני במקרה מינוי פוליטי כי הייתי מוכר לראש הממשלה כששעבדתי איתו כמה שנים כשהוא היה גם שר החוץ, והוא רצה מישהו שהוא מכיר ושהוא יכול לסמוך עליו בתפקיד הזה. אני חושב שזה לגמרי פייר; בארצות הברית לדוגמא כמעט כל המינויים הדיפלומטים הם מינויים פוליטים, ובארץ בכל זמן נתון יש 11 מינויים פוליטיים. היתרון החזק הוא הערוץ הישיר שיש לי עם השרים הבכירים בממשלה”.

זה יסייע לך לקדם נושאים מסויימים כאן?

״אין ספק. זה לא שאני עוקף את משרד החוץ, אני עכשיו איש משרד החוץ לכל דבר, אבל כשמדובר בלהעביר מסרים או להיות בקשר מאיפה שקיבלתי את המינוי אז יש לי את זה ככלי זמין וגם מי שפוגש אותי יודע זאת, כך שגם זה עוזר לתפקיד״.

בוועידת ה-IAC בוושינגטון לצד דני אלפרט וח״כ אלעזר שטרן

אתה בתפקיד 8 חודשים. איך התחושה בינתיים? ֿ

״שאין מספיק שעות ביום ואין מספיק ימים בשבוע, יצא לי לאחרונה להסתובב גם בתחומי שיפוט אחרים שלי, במדינות אריזונה וביוטה, ועוד מעט אני טס ליוטה ולהוואי. אבל אני מרגיש שזה זכות כי הקהילה באמת תומכת, ולמרות שיש אתגרים ולא קטנים, אני מאוד אופטימי. למרות העידן המאתגר וככל שזמן שעובר אני רק מתחזק.

באיזה בית כנסת אתה מתפלל?

״אני גר באיזור שיש בו הרבה בתי כנסת ואני אוהב לגוון. אני מנסה לא להגיע כל הזמן לאותו אחד. אני אורתודוקסי ושומר שבת, אז זה קצת מגביל אותי גאוגרפית כי אני לא נוסע בחגים ובשבת, אבל אני מנסה להגיע לבתי כנסת אחרים. ביום כיפור האחרון בחרתי להגיע לכל מיני בתי כנסת שלא ביקרתי בהם בעבר אז הלכתי מאוד רחוק ברגל כדי להגיע לבית כנסת מסויים, זה לא עזר לי לצום אבל אני מנסה לגוון ולבקר בבתי כנסת שונים”.

לא אוהב את המילה ‘הסברה’

יש הרגשה כזו שכבר הרבה זמן ישראלים עסוקים בלהיות מצליחים בכל כך הרבה נושאים ואנחנו מזניחים קצת את מערכת יחסי הציבור למדינה שלנו. מה דעתך?

״זה עלה בישיבה שהייתה לי היום, אין ספק שאנחנו יכולים לעשות יותר כדי לקדם את הנושא, זה האתגר הגדול שלנו בקונסליה- להפוך את ישראל ליותר רלוונטית לא רק בקהילה היהודית. אני יודע שזה ישמע כתירוץ אבל חלק מזה הוא בגלל שאנחנו מדינה צעירה, אנחנו חוגגים בשנה הבאה 70 שנים וזה בסך הכל מאוד צעיר למדינה וסדר העדיפות היה עד עכשיו שונה.

“נושא יחסי הציבור של המדינה לא עמד בראש סדר העדיפויות כי היו דברים יותר דחופים כמו לשרוד. עכשיו לא רק שאנחנו יכול להרשות לעצמנו אלא גם הבנו והפנמנו את החשיבות האסטרטגית של לספר את הסיפור של ישראל ואת הסיפור האמיתי, ושיבינו שישראל אחראית לכל כך הרבה דברים טובים בעולם. חלק מזה זה הטכנולגיה שלנו ויש חלקים מהסיפור של הצדק החברתי ומה שאנחנו עושים בנושא ההומניטרי שלא יודעים עליו בעולם, מפני ישראל לא תמיד מפרסמת דברים שהיא עושה כדי לא לסכן את האנשים המעורבים.

״השיח צריך להיות שונה מהסברה קלאסית; אנחנו לא צריך לשכנע אנשים, בגלל זה אני לא אוהב את המילה הסברה כי זה בא מהמילה להסביר כאילו אנחנו מתנצלים. לישראל יש הרבה דילמות, יש מצב נתון עם הפלסטינים שאנחנו רוצים לפתור אנחנו לא רוצים לשלוט באף אחד ומצד שני אנחנו לא יכולים להרשות שתקום עוד יישות איסלמית קיצונית על הגבול שלנו. החיבור שלנו והשיח שלנו צריך להיות על ערכים ולבוא מהגישה של לספר מה היא מדינת ישראל ומאילו ערכים הציבור שלנו מורכב. אני חושב שכך אנחנו יכולים להתחבר להרבה יותר קהלים. בפועל אנחנו צריכים לבנות מערכות יחסים עם קהילות שונות.״

למשל הבוקר פגשתי מנהיגים בקהילה ההיספנית ושוחחנו על איך אפשר לקרב את מדינת ישראל והקהילה היהודית לקהילה ההיספנית. זה יכול להיות רק דרך שיתופי פעולה והבנה דו צדדית בין הקהילות ולזהות ביחד צריכים שיש אצלם ואצלנו לבדוק איך מדינת ישראל יכולה לעזור. עשינו גם יוזמה כזו עם הקהילה האפרו אפריקאית ולזה אני נותן קרדיט לקולגות הקודמים שעבדו איתי וגם לקולגות הנוכחים שעובדים איתי היום.

“יש גם את נושא המים שהוא דוגמא נפלאה. הפכנו להיות מעצמת טכנולוגית מים. לא רק שיש לנו עצמאות טוטאלית בנושא הזה, אנחנו גם יכולים ללמד מדינות איך להיות יותר עצמאים בנושא של מים וזה מחבר איתנו עם המון מדינות, כמו גם נושא הסייבר שמחבר אותנו להרבה מדינות ברחבי העולם״.

מה הדבר הכי ישראלי בעינייך?

״כששואלים אותי מה זה להיות ישראלי, אני אומר שזו הגישה שלא לקבל ‘לא’ כתשובה. אני חושב שזה עקבי גם אצל ישראלים באל-איי, אין דבר כזה ‘אי אפשר’ זו גישה שכעם ומדינה נתנה לנו אפשרות להצליח כנגד כל הסיכויים”.

מה הכי אמריקאי בעינייך?

“הנימוס, ואני לא אומר את זה כעלבון; זה לא שישראלים לא מנומסים, אולי אנחנו יותר מידי מנומסים. וגם כמובן הרוח האמריקאית והחלום לבוא למקום חדש ולהצליח שזה גם הסיפור של מדינת ישראל המודרנית, לבוא ולהצליח במדינה שהייתה מדבר ומוקפת בשכנים שהם הם אוייבים ועדיין לעשות דברים גדולים״.

מה תרצה לאחל לקהילה הישראלית בלוס אנג׳לס לחג הפסח?

״פסח הוא חג האביב שיש בו את תקופת ההתחדשות בטבע שהיא שמסמלת גם אותנו. אנחנו כמדינה מודרנית נכנסים לעידן חדש. אני מאחל שנחזק את הזהות היהודית שלנו שהיא חלק עם הקשר למדינת ישראל. כמו שאנחנו מתחדשים כל הזמן והופכים ליותר טובים ויותר חזקים כך אני מאחל שמדינת ישראל, הקהילה היהודית ואנחנו, הקונסוליה, נהיה יותר טובים ויותר מוצלחים ונדע לספר את הסיפור של ישראל בצורה שהדור הצעיר כאן ידע להתחבר אליו״. 

[adrotate group="5"]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *